הסיפור מתחיל לפני הרבה שנים, בשדות שרונה של שנת 1948.
הערבים ברחו והשאירו שדות נטושים שנקצרו על ידי היהודים. מאחר שהכשרת הפלמ”ח הוותיקה עזבה את “הגבעה” ונלחמה בהרי ירושלים, נשארנו אנחנו, חברי ההכשרה הצעירה, זמינים לעבודות קשות. מדי ערב העמסנו על משאית של הקיבוץ שקים של דורה (מזון לציפורים) שנקצרה במשך היום. השדה היה ממוקם בדיוק מול תחנת הרכבת ארלוזורוב של היום. הכל היה פסטורלי וחלוצי.
לאחר ההעמסה חזרנו לקיבוץ דרך פתח תקווה. בכל פעם היה הנהג עוצר ליד קיוסק וקונה גזוז להרוות את צימאונו. הגזוז היה משקה נפלא, בטעם אוכמניות או פטל, קר ומרענן את הגוף ואת הנשמה. כשהנהג היה שלומק`ה, הוא תמיד הזמין אותנו להצטרף אליו. היום זה נשמע מוזר, אבל לא היה לנו חצי גרוש על הנשמה הסוציאליסטית שלנו כדי לקנות כוס גזוז.
השקים שהעמסנו היו כבדים מאוד. בתקופת המנדט הבריטי נועדו השקים להכיל 120 ק”ג של דשן חנקני. הגב נשבר לי.
באחד הימים הרגשתי כאבים חזקים במפשעה. הרופא פקד עלי לשכב במיטה במשך שבועיים ואסר עלי לעבוד בהעמסת שקים.
כעבור חמישים שנה הופיע אצלי במזל טוב בקע במפשעה, בצד ימין. אשתי הגיבה בהלצה באידיש: ”חבר ליבן, דו הוסט א קילע” (חבר יקר, יש לך בקע במפשעה).
כחבר הסתדרות נאמן נרשמתי לניתוח וחיכיתי לתורי. הזמן חלף. חודש, חצי שנה, שנה, והתור לא הגיע. אחי, רופא במקצועו, שראה את סבלי הזמין לי תור פרטי אצל פרופסור. זה עבד. בתוך שבוע הייתי על שולחן הניתוחים.
לקראת הניתוח הגיע למיטתי צוות המנתחים כדי לדון במיקום הניתוח ובאופן הביצוע. אחד מהם, רופא ג`ינג`י, לא הפסיק לצחוק לרגע, כאילו ראה הצגת קרקס. זה הכעיס אותי מעט אבל נאלצתי לשתוק ולהבליג. גם אחרי הניתוח, שעבר בהצלחה, התלווה הרופא הג`ינג`י לצוות של ביקור הרופאים, ושוב צחק והתבדח עם שאר הרופאים. גם הפעם החלטתי להבליג.
חזרתי הביתה וכעבור עשרה ימים התייצבתי במרפאות חוץ להסרת הסיכות. אני שוכב לי במיטה, ומי מופיע? הרופא הג`ינג`י.
התהליך של הוצאת הסיכות היה מכאיב. אחרי כל סיכה התפתלתי מכאבים, והנבל הזה מתפקע מצחוק. הפעם לא התאפקתי. “תגיד לי”, פניתי אליו, “מה כל כך מצחיק אותך, אפשר לדעת?”
“מה, המורה עמיר, אתה לא מזהה אותי?” הוא שאל.
“לא”.
“אני ברוך. הייתי תלמיד שלך”.
“ברוך? זה אתה?”
התרגשתי. ברוך היה תלמיד מבריק אבל עצלן. רק כאשר היה תרגיל שדרש תחכום, הוא היה היחיד בכיתה שפתר אותו בקלות.
“הגורל סיפק לי הזדמנות פז לנקמה מתוקה” הוא חייך, “על כל הצעקות והעונשים שספגתי ממך”, והוסיף בקריצה “בצדק כמובן”. הוא התכופף, נתן לי נשיקה על הקרחת ומיהר להסתלק, אבל הספקתי להבחין בלחלוחית שבעיניו.
הפרופסור סיפר לי אחר כך שברוך ניתח אותי וטיפל בי במסירות. הוא לא הרשה לאף אחד לגעת בי ובדק בעצמו כל חתך וכל תפר. “אתה יכול להיות בטוח” הבטיח הפרופסור, “שבצד ימין לא יהיה לך בקע לעולם”.
הוא צדק בהחלט. כעבור עשרים שנה הופיע בקע בצד שמאל.
את התלמיד שלי לא פגשתי יותר, אבל נודע לי שהוא ראש מחלקה כירורגית באחד מבתי החולים בארץ.