הזיכרון קצת נחלש מאז. בכל זאת, חלפו כבר ארבעים שנה.

למי כבר אכפת ממה שקרה באלעריש? תושבי העיר הזקנים נפטרו מן העולם מבלי לדעת דבר. גם המבוגרים והילדים ממשיכים בשגרת החיים ואינם משערים שזכו לחיים במתנה. יתר השחקנים שהשתתפו בעלילה הזדקנו, נפטרו או מחקו את הסיפור מזיכרונם.

הסיפור התרחש בסיום הכיבוש של אל עריש. המתח והפחד של תקופת ההמתנה התחלפו בשיכרון הניצחון. היתה התפרקות מוחלטת. כל אחד ניסה להשלים את שלל המלחמה והיה עסוק בחיפוש אחר תירוץ לצאת הביתה, ועד אז, להרוג את הזמן בקלפים ובקיטורים.

המשימה שהוטלה עלי היתה לבדוק ציר תנועה העוקף את אל עריש מדרום וחוצה אזור דיונות של חול. הופתעתי מכך שמפקד הסיירת בחר בי, מש”ק מושתן, לפקד על הסיירת, כאשר בשטח הסתובבו שלושה קצינים מובטלים.

יצאנו לדרך. בראש היתה מחלקת הסיירים, בתווך מחלקת ג’יפים ובמאסף מחלקת התול”רים. ירדנו מהכביש הראשי לכביש העוקף את העיר מדרום, שרוחבו בקושי 2.5 מטרים. התקדמנו באטיות. הכביש היה הרוס לחלוטין ומכוסה ברובו בחולות מהדיונות.

לפתע התגלה לעינינו מחזה סוריאליסטי. על רכסי הדיונות רצו אלפי פליטים במנוסה מטורפת דרומה.

פקדתי שלא לפתוח באש וסקרתי במשקפת את הבורחים. לא ראיתי ביניהם אנשים חמושים או לובשי מדים. הקבוצה היתה מורכבת ממבוגרים, זקנים, נשים וילדים.

במכשיר הקשר התבקשתי על ידי מפקדי המחלקות לאפשר פתיחת אש מידית, כיוון שבין הבורחים יש כנראה גם חיילים מצרים שניצלו את זרם הפליטים הנמלט דרומה, ואני מסכן את חיי החיילים שלנו.

ידעתי שיש אצלנו חיילים שרוצים לנקום את נפילתם של דניאל ורדון ויוסף חכמון ז”ל בקרב אל עריש. ידעתי גם שפתיחה באש מעשרות מ”גים, פירושה מרחץ דמים.

הצעקות בקשר הפכו להיסטריות מלוות באיומים והשמצות. דיווחתי למפקד הסיירת על המתרחש וביקשתי את התייחסותו. “אני סומך על שיקול דעתך”, הוא השיב לי. “בגלל זה בחרתי בך למשימה”.

החלטתי לאפשר לאחרוני הפליטים להימלט מעבר לטווח האש שלנו. פקדתי על החבלנים לבדוק אם הכביש נקי ממוקשים והוריתי למ”כים להוציא אוויר מהגלגלים כדי לאפשר תנועה קלה יותר בחול.

אחרוני הפליטים נעלמו מעבר לאופק ואנו המשכנו במשימה ללא תקלות.

ובכל זאת, שילמתי מחיר. הנוקמים טענו שסיכנתי את חיי החיילים. מפקד הסיירת לא עמד בלחץ. הוא הדיח אותי מתפקיד פיקוד הצוות ומינה אותי למש”ק מודיעין של הסיירת.

עברו כבר ארבעים שנה, ועדיין, לעיתים אני מתעורר שטוף זיעה מחלום בלהות כשחולות הזהב של אל עריש משנים פתאום את צבעם לאדום.

אני יודע שההחלטה היתה נכונה וכי המחיר ששילמתי חסר חשיבות, אבל האירוע ממשיך לרדוף אותי כצל.