הארץ הזאת מוכת בצורת, בייחוד בחלקה הדרומי, הנגב.

אני חי בנגב יותר משישים שנה וחוויתי את אימי הבצורת, כפלח בקיבוץ וכחוקר חקלאות מדברית.

עבור רוב האוכלוסייה המתגוררת בערים, הבצורת היא בעיה של הממשלה. כמובן, כולם מכירים את סיפורי התנ”ך, את הרעב והנדודים בעקבות הבצורת. גם בספרות העולמית, סיפקה לנו הבצורת בסין, באפריקה ובמרחבים הגדולים באמריקה, יצירות מופת. כל זה לא דומה למי שנפשו וגופו נצרבו בבצורת.

כאלה היו איכרי הפלחה החרבה בראשית ההתיישבות היהודית – עקרון, קסטינה, הגליל התחתון והגליל העליון, שיצאו מובסים וחסרי כל, על אף שהנמיכו את רמת החיים, בניסיון נואש להידמות לבדואים.

מהו סוד הישרדותם של הבדואים? הם התאימו עצמם לתנאי המדבר. הם אינם מסכנים דבר, זולת הזרעים שהם זורעים. הבדואים אימצו שני מנגנוני הגנה: שילוב של גידול צאן עם נדידה בשנות בצורת קשות במיוחד. כאשר אין סיכוי לקבל יבול גרעינים, הם מעלים את העדר והופכים את הקמה לבשר וצמר.

החקלאות המודרנית ה”מדעית” לא מצאה פיתרון לבצורת, ואפשר לומר שהיא אף החריפה את הנזקים.

תלאות הבצורת בחיי בקיבוץ שימשו, ללא ספק, רקע לדחף העצום לחקור ולנסות להתמודד עם הבעיה.

לפי ארגון המזון והחקלאות של האו”ם, קו בצורת מוגדר כ-250 מ”מ גשם לעונת גידול. חסרונו של המדד הזה בולט לעין. הוא לא מביא בחשבון את הדרישות האֶוָופּוֹראטיביות של כל אזור ואזור. אם ניקח לדוגמה את אזור גילת-באר שבע, שבו הדרישה האוופוראטיבית הממוצעת היא כ-500 מ”מ, לעומת כמות משקעים של כ-250 מ”מ, פירושו של דבר שהצמחים יהיו בעקה (מחסור של מים) במחצית תקופת הגידול.

לעומת זאת, אם הדרישות האוופוראטיביות יהיו רק 250 מ”מ, הצמחים יהיו בתנאי גידול מיטביים בנושא משטר המים.

חיסרון נוסף בשיטת FAO הוא שהשיטה אינה מביאה בחשבון את הגורם הקרקעי, שהשפעתו רבה על קליטת מי הגשמים ועל תנועתם לעומק חתך הקרקע. על פי הFAO-, אזור גילת-באר שבע הוא פלחה חרבה – מחוץ לתחום גידול תבואות.

גם ממשלת ישראל לא כללה את האזור בתחום קו הבצורת, המזכה את המגדלים בפיצויים.

מהו גורלם של מאות אלפי דונמים של אדמה מתחת לקו הבצורת? האם ניתן למנוע את התהליך של הפיכתם לאדמת מדבר?

אנסה לגולל על רגל אחת מחקר שניהלתי ושנמשך כארבעים שנה. במחקר התגלו ממצאים חדשים על הבצורת, ובעקבותיהם פותח ממשק חדש שאולי יכול לפתור את הבעיה.

התגלית הראשונה היתה שניתן להכפיל את היבול על גבי כרב יבש (ללא מים נאגרים מהעונה הקודמת). כרב הוא שדה שלא נזרע ונשאר חשוף לקליטת גשמי החורף, ונזרע בשנה השנייה. במילים אחרות: גידול אחד בשנתיים. מצאנו שב-80% מהשנים הכרב הוא יבש, ללא מים נאגרים מעונה לעונה, ובכל זאת הוא מכפיל את היבול.

הסיבה להכפלת היבול קשורה לשיפור תנאי התברואה בקרקע – השמדה של נמטודת הדגנים.

נמטודת הדגנים היא מזיק מיקרוסקופי המתקיף את השורשים ומונע ניצול יעיל של מי הגשמים. הוכחנו זאת על ידי שימוש בנמטוציד המשמיד את הנמטודות, ואשר הוביל להכפלה של היבול בדגן רציף (ללא שנת כרב).

התגלית השנייה היתה שרק 30 אחוז ממי הגשמים מנוצל על ידי הצמחים לדיות-טרנספירציה (איבוד מים דרך העלים) היוצרת למעשה את היבול. 70 אחוז מתבזבז בתהליך אידוי-אוופוראציה מפני הקרקע, ללא כל תועלת לצמחים. האילוח של הצמחים בנמטודות, מגביר עוד יותר את תהליך האידוי.

לאור הממצאים החדשים התמקדנו בחיפוש אחר פתרונות לבעיית הנמטודות, ובניסיונות לשנות את היחס בין דיות-אידוי בפלחה חרבה. במהלך המחקר מצאנו שהנמטודות רגישות ביותר לחוסר חמצן בקרקע, לכן פעילותן מיטבית בקרקעות חוליות, כמו אזור חול-לאס בבשור.

כיצד ניתן לצמצם את כמות החמצן? על ידי העלאה של תכולת הרטיבות בקרקע לרמה הקרובה לקיבול שדה.

בתנאי פלחה חרבה אפשר לפתור את הבעיות המרכזיות באמצעות חיפוי הקרקע בקש ואי-פליחה.

החיפוי בקש מעכב את תהליך ההתאדות על ידי בלימת קרינת השמש. התוצאה היא שמירה על רמת רטיבות גבוהה בשכבת הקרקע העליונה ועיכוב בפעילות הנמטודות. הקטנת האידוי על ידי החיפוי מאפשרת הגדלה של תהליך הדיות, ובעקבותיו העלאה ניכרת ביבול.

השימוש באי-פליחה הוא פועל יוצא של הצורך בחיפוי בקש. השיטה של אי-פליחה ידידותית מאוד מבחינת שמירת הסביבה, מאחר שיש מניעה של סחף מים וסחף רוח ושמירה על המקטע האורגני בקרקע.

פיתוח הממשק החדש של חיפוי ואי-פליחה בפלחה חרבה בנגב הביא לפריצת דרך ביצור הדגנים.

להלן ממוצע של 10 שנים ביבול הגרעינים בממשקים השונים:

דגן רציף – 144 ק”ג לדונם;

דגן רציף – חיפוי אי-פליחה – 211 ק”ג לדונם;

דגן על כרב יבש –  236 ק”ג לדונם (118 ק”ג לדונם מחושב לשנת גידול);

דגן על כרב יבש – חיפוי אי-פליחה – 277 ק”ג לדונם (138 ק”ג לדונם מחושב לשנת גידול).

העלייה התלולה במחירי החיטה בעולם והתמיכה הממשלתית בעיבוד הקרקעות בנגב, מאפשרים גידול חיטה רווחי מאוד מתחת לקו הבצורת. גם בהנחה שהנתונים האלה התקבלו בתנאים מיטביים של מחקר, והם אולי ירדו בתנאי שדה רגיל, עדיין, השיטה מאפשרת גידול רווחי של חיטה מתחת לקו הבצורת.

כדי לקבל פרספקטיבה לגבי יתרונותיה של השיטה החדשה, נציג את מקדם ניצול מי הגשמים בממשקים שונים בנגב:

– בממשק הבדואי, דרושים 3640 ליטר מים ליצור ק”ג אחד של חיטה;

– בממשק מודרני, דרושים 1666 ליטר/ק”ג;

– בממשק מודרני דגן על כרב (יבש), דרושים 1112 ליטר/ק”ג;

– בממשק מודרני חיפוי בקש, דרושים 1050 ליטר/ק”ג;

– בממשק מודרני חיפוי בפלסטיק, דרושים 514 ליטר/ק”ג;

– בממשק מודרני בהשקיה מלאה, דרושים 979 ליטר/ק”ג;

– בממשק מודרני בהשקיה מלאה חיפוי פלסטיק, דרושים 441 ליטר/ק”ג.

מהנתונים האלה עולה שממשק החיפוי בקש הוא הצלחה מוכחת. החיפוי המלא בפלסטיק מורה על כיווני מחקר לעתיד.

קללת הבצורת עדיין מרחפת בעולם, בייחוד באפריקה. ייתכן ששיטת החיפוי והאי-פליחה ישימות גם באזורים אחרים.

השיטות פורסמו בעיתונות המקצועית והן מוכרות במוסדות האו”ם המטפלים בנושא הבצורת בעולם.