בחצר שלנו היה עץ תות ענק. עלוותו כיסתה את רוב השטח וגובהו כשלושים מטרים.
המקום הזה היה פלנטה אחרת, מקום מסתור רוחש חיים ומלא תותים שחורים בטעם מופלא. בהסתעפות שנוצרה בין שלושה ענפים בניתי לעצמי משטח ומעקה ויצרתי קן נחמד שאפשר לשבת ולשכב בו בנוחיות. שפע העלים של העץ הסתיר את הקן לחלוטין ולא ניתן היה להבחין בו מלמטה או מהצדדים.
הקן הזה שימש אותי לעיתים קרובות כשברחתי בעקבות הסתבכויות שונות. כמו למשל כאשר שברתי את חלון השכנים במשחק כדור רגל או רבתי עם אחי או זללתי את העוגות שהיו מיועדות לאורחים ועוד תעלולים שונים ומשונים. בכל פעם שנעלמתי כך, ראיתי את אבא ואת אחי מתרוצצים אצל השכנים ואמא מחכה ליד השער. הייתי מחכה שעתיים-שלוש עד שהדאגה הפכה לחרדה ממש, ורק אז הופעתי, מובס ובוכה, וזוכה לחיבוקים ולחנינה מלאה.
הקן לא היה רק מקום מסתור. ביליתי בו שעות בקריאה ובטוויית חלומות. טסתי לירח וצללתי במעמקי הים בעקבות ז’ול ורן, נלחמתי כמו טרזן בתנינים ובציידי הפילים, הגיתי תכנית הצלה לספנסר טראסי בסרטו קפיטן אמיץ לב. מוחי הקודח יצר עלילות גבורה וחלומות ללא הרף, עד שהייתי נרדם בתוך הקן הירוק, מותש ומאושר.
לעיתים הופרה הפרטיות על ידי אורחים בלתי קרואים – מיני חרקים, ציפורים או חתולים סקרנים. הציפורים נמשכו לשפע התותים והתרגלו לאורח המוזר בעל העיניים הגדולות והסקרניות, שלא סיכן אותן. מגוון הציפורים היה עצום והן ריתקו אותי.
במקום שלי ארגנתי לראשונה תצפיות מסודרות בפרפרים, בזחלים, בחרקים ובציפורים. המיקרוסקופ שלי היה זכוכית מגדלת לאספני בולים ודרכו גיליתי עולם קסום של צבעים וצורות.
צפיתי גם באנשים שהתהלכו למטה מבלי לדעת שאני צופה בהם. הבנתי שמה שרואים מלמעלה ממעוף הציפור כלל לא דומה להתבוננות מלמטה. את זה כבר הוכיחו לווייני הריגול המציצים מלמעלה ומצפצפים על כללי האתיקה.
גיליתי למשל שבן דודי מתעסק עם העוזרת של השכן, ראיתי כיצד שכן אחר מתגנב כמו קוּטר (זכר של חתול) מיוחם לביתה של אישה שבעלה הפליג למרחקים. גיליתי גם שאחי מעשן בסתר בבית השימוש בחצר.
עולם מופלא ותוסס נגלה לעיני, עולם המחייב מחשבה אחרת. חשבתי על אלוהים. איך זה שהוא ברא את היופי ואת השלמות הזו בעולם, אך גם ברא את כל הרוע והכיעור שאנו פוגשים? חשבתי הרבה גם על המוות, בייחוד בעקבות מותן של שתי נערות צעירות שהכרתי מקרוב. כילד, קישרתי את המוות עם זיקנה ולא הבנתי איך זה שמלאך המוות נטפל פתאום לפרחים צעירים בשיא יופיים.
יום אחד נקטעו ההרהורים הפילוסופיים האלה ברזי העולם כשאורח חדש חנה תחת עץ התות. זו היתה מכונית אמבולנס קטנה של צבא אנדרוס הפולני. באותם ימים מכוניות היו דבר נדיר, ויצור הכלאיים הזה עורר את סקרנותי. ירדתי מהעץ ובדקתי ביסודיות את המכונית שדלתותיה לא היו נעולות. זאת היתה פיאט. מוט ההילוכים נע בקלות גם ללא לחיצה על המצמד, וההגה רך וידידותי.
עם הזמן הכרתי את הנהג. הוא היה רופא צבאי מבוגר שלן אצל השכנים. בבקרים הייתי עוזר לו להניע את המכונית בעזרת מנואלה. תוך כדי כך קלטתי מילים בפולנית כמו “פשקרה חולרה“ – קללה שגרתית של הרופא כשהמכונית מסרבת להידלק. תפקיד נוסף שהוטל עלי היה תיקון תקרים בשיטה הישנה כיוון שהצמיגים היו משופשפים לחלוטין.
בתמורה הורשיתי לשחק בפיאט וקיבלתי בולים לאוסף שלי. שיעורי הנהיגה הראשונים שלי היו על הפיאט. החלפתי הילוכים, אותתי, סובבתי את ההגה לכל הכיוונים ובעיקר השמעתי קולות של מנוע בהאצה ובעצירה.
כשהצבא הפולני עזב חזרתי לשגרה ולמקום המסתור שלי.
ממדי הענק של עץ התות היו חידה עבורי. לא היה בסביבתו מתקן השקיה ולא הבנתי מניין הוא מקבל מים. דמיינתי שמתחת לעץ נובע מעיין מים נסתר מעיני כל, נסתר כמו מקום המסתור שלי. שפע העלים וצבעם הירוק כהה העידו על אספקה שוטפת של מזון, בעיקר חנקן. אבל מהו אותו מקור? ההשערה שלי היא שהשורשים הגיעו לבור הספיגה (הג’ורה) שבחצר וזהו מקור המזון של העץ.
גם הפרי העסיסי היה פלא בעיני. בשלב הראשון צומחות תפרחות צפופות דמויות קרקפת, עד שהן הופכות לשקיות מלאות מוהל מתוק-חמצמץ שבמרכזן אגוזית קטנטנה. אז עדיין לא למדתי בוטניקה ולא ידעתי מהו פרי מדומה (החלק הנאכל בתות הוא מצעית הפרח, ולא השחלה. האגוזיות בתוך הציפה והשחלות והזרעים שבתוכן הם הפירות האמיתיים). זה היה טעים עד שיגעון. אכלתי כמויות עצומות של פרי ופעמים רבות זה גרם לי כאב בטן. אמי התלוננה כל הזמן שאני מכתים את הבגדים ושכבר אין לה כוח.
המתחרות שלי על הפרי הבשל היו הציפורים שהיה להן יתרון עלי: נוסף לחוש הראייה הן הפעילו את חוש הריח וברוב הפעמים השיגו את הפרי לפני.
מאז חלפו יותר משבעים שנה. באחד הימים חזרתי לחצר ילדותי בתקווה לראות את עץ התות הפלאי. העץ נעלם ובמקומו עומד בניין רב-קומות מכוער, ללא גינה.
הפעולה הראשונה שעשיתי כאשר עברתי לגור בבית פרטי עם גינה קטנה משלי היתה שתילת עצים, וכמובן שתלתי גם עץ תות שחור. זה לא הצליח. האדמה היתה מלוחה וכל העצים התנוונו ומתו. לא ויתרתי על חלום הילדות ובניתי לי מקום מסתור על גג הבית ובו פרגולה וגפן מטפסת. קיוויתי למצוא בקן החדש שלווה ופרטיות אבל גם זה לא הצליח. הסולם הספירלי שהוביל למעלה קרץ לילדים, את הגפן והענבים השחיתו הציפורים ומחלת הקימחון ומסביב צצו בניינים חדשים דו-קומתיים שחסמו את פיסת הנוף המדברי.
לאן אברח עכשיו, ואני כבר זקן ויגע. לטפס על עצים כחתול כבר איני יכול, והמועצה אוסרת להוסיף קומות לבית.
לא נותר לי אלא להפליג על גלי הזיכרון למרחב האין-סופי, ללא גבולות, ללא חסמים.