לצורך ניסויי השדה בתחנת הניסיונות בגילת היינו זקוקים לפועלים רבים. בשנות החמישים והשישים הפועלים היו עולים חדשים מהמעברות ומיישובי הסביבה. אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו רוב הפועלים מהשטחים. מנהלי העבודה קיבלו הוראות ברורות ממני לכבד את העובדים ולהימנע מוויכוחים פוליטיים בזמן העבודה.
רוב הזמן עבדתי במעבדה ובמשרד, ומדי פעם, לפחות פעמיים בשבוע, אהבתי מאוד לסייר בחלקות ניסויי השדה שלי.
בוקר אחד גיליתי ליד ברזי ההשקיה נבטים של אבטיח.
“מי זרע כאן אבטיחים?” שאלתי.
כל הפועלים שהיו שם שתקו.
“אני זרעתי, אדוני הפרופסור”. ענה לי לבסוף אחד מהם. הוא היה נמוך קומה. שיבה זרקה בשערותיו ותווי פנים יפים.
“למה?”
“הברזים דולפים וחשבתי חבל על המים”.
“וחשבת אולי גם על זה שהאבטיח יכול לשמש פונדקאי למחלות ומזיקים שיעברו לצמחי הניסוי?”
הוא נבהל, ומיד רץ להביא טוריה כדי לעקור את הנבטים.
עצרתי אותו.
“שוּ אסמק?” שאלתי אותו, הפעם בערבית.
“אחמד, אדוני. אדוני, מבקש סליחה. לא חשבתי על מחלות”.
מאוחר יותר שאלתי את מנהל העבודה על אחמד. הוא סיפר לי שאחמד אינו יודע קרוא וכתוב אבל הוא מהיר תפיסה וחרוץ.
הימים חלפו ואחמד הפך ליד ימינו של מנהל העבודה. אנשים סיפרו לי שהפיקחות שלו מנעה טעויות חמורות בביצוע הניסויים.
אחמד היה “אבו אל בנאת” ושתי הבנות שלו היו תמצית חייו. כל הזמן חקר ושאל את אנשי הצוות על המנהגים שלנו בחינוך הילדים. הוא השקיע את כספו הדל בשיעורים פרטיים באנגלית ובקניית ספרים ואביזרי לימוד לבנותיו.
פעם בשנה בגמר הקציר הצוות המקצועי ערך טיול ברחבי הארץ, מלווה בחפלה קולינרית. כאיש סיירת בעבר לקחתי אותם למקומות ייחודיים שמעטים מאזרחי ישראל זכו לבקר בהם. באחד הטיולים נשאר מקום פנוי באחד הרכבים וביקשתי לצרף את אחמד לטיול, כאות תודה על עבודתו המסורה. ידעתי שהוא מעולם לא ביקר בירושלים, בגליל ובכרמל.
מול שוויון הנפש והאדישות של הצוות שלי, שחיכה כנראה לסטייקים העסיסיים ולחפלה המשותפת, אחמד התנהג כמו ילד סקרן. בבית שערים הוא הלך אחרי ובבית גוברין זחל אחרי בכל מחילה ונקיק, במצפה הר חורשה בנגב עמד נפעם מול מראות מדבר סיני, בעין המערה שלשל חבל עם בקבוק כדי לשתות מהמים, הפלא במדבר.
בגמר הטיול הוא ניגש אלי ואמר שזו הפעם הראשונה בחייו שלא הרגיש מושפל ובזוי, וכי לא ישכח לי את החסד הזה לעולם.
וכך נמשכה לה שגרת החיים בתחנת הניסויים.
יום אחד בבוקר התברר שבלילה גנבו את כל החיטה שגדלה בתחנה לצורך הניסויים. באותה שנה היתה בצורת מוחלטת בנגב ורק בניסוי שלנו היה אפשר לראות חיטה. הגנבים השאירו עקבות טריים של גמלים בשטח ומיד נסענו בעקבותיהם והצלחנו לתפוס אותם.
על הגמל הראשון רכבה בדואית. אחמד הבריך את הגמל והתחיל לשחרר את שקי החיטה. בעוד הוא עושה זאת, הבדואית קיללה אותנו ובכתה. ואז היא צעקה לפתע לאחמד: “אתם היהודים, אין לכם אלוהים!”. אחמד נדהם וכעבור רגע ענה לה: “אנה ערבִּי מסלם, יא חרמיה, למין מה פיש אללה? (אני ערבי מוסלמי, יא גנבת, למי אין אלוהים?).
אנחנו איבדנו כמובן את כל נתוני הניסוי, ועמל של שנה ירד לטמיון.
צחוק הגורל היה שכעבור כשנה גילינו שלאחמד יש תיקים במשטרת ישראל ומצרים בגין עבירות גניבה. הדבר התברר כאשר ביקשנו אישור ביטחוני עבורו כדי שיוכל להישאר בלילות בתחנה, להשקיית לילה בניסויים.
כשפרצה האינתיפאדה הראשונה הפועלים הפסיקו לעבוד והקשר איתם נותק. הייתי אז בשנת שבתון בחו”ל. היחיד שהסתכן וטלפן למעבדה כדי לדרוש בשלומנו היה אחמד. הוא עבד אז בתחנת דלק בעזה וטלפן משם. הקשר איתו נמשך כשנה ואז פתאום נותק.
כעבור חודשים אחדים התקבל טלפון מאשתו שהודיעה שאחמד נפטר מהתקף לב. היא הודתה לנו על היחס והכבוד שנתנו לבעלה.
שתי הבנות של אחמד גמרו סמינר למורים בעזה ומלמדות בבתי ספר שם.
עד היום אני זוכר את אחמד, אללה ירחמו ( האל ירחם על נשמתו).