אהבתי לסוסים התבטאה בשנים האחרונות כשהתחלתי לתת למכונית שלי שמות של סוסים. כשהיתה לי פיג’ו קראתי לה “רוזיננטה”, הגלנט נקראה “ג’ממה”, הקבליר הפכה להיות “פאגר” (השחר). אהבת הסוסים שלי הגיעה אלי בתורשה. הראשון היה אבי. הוא מרד במורשת המשפחה הרבנית,

לצורך ניסויי השדה בתחנת הניסיונות בגילת היינו זקוקים לפועלים רבים. בשנות החמישים והשישים הפועלים היו עולים חדשים מהמעברות ומיישובי הסביבה. אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו רוב הפועלים מהשטחים. מנהלי העבודה קיבלו הוראות ברורות ממני לכבד את העובדים ולהימנע מוויכוחים פוליטיים

הזרע למחשבה שיום אחד אעסוק במחקר נזרע כנראה בקורס הראשון למרכזי משק קיבוצי שהתקיים בשנת 1950 בעין חרוד. בעין חרוד הכרתי חברים חדשים ואפילו הצלחתי לכבוש את לבה של האישה היחידה מתוך שישים הגברים שלמדו בקורס. בתום הקורס נרשמתי ללימודים

בחצר שלנו היה עץ תות ענק. עלוותו כיסתה את רוב השטח וגובהו כשלושים מטרים. המקום הזה היה פלנטה אחרת, מקום מסתור רוחש חיים ומלא תותים שחורים בטעם מופלא. בהסתעפות שנוצרה בין שלושה ענפים בניתי לעצמי משטח ומעקה ויצרתי קן נחמד

אחרי הכרזת המדינה השתוללנו כל הלילה בפרץ שמחה שקשה לתארו. למחרת קמנו בשעה ארבע בבוקר כדי אחרי הכרזת המדינה השתוללנו כל הלילה בפרץ שמחה שקשה לתארו. למחרת קמנו בשעה ארבע בבוקר כדי להמשיך באימון במקלע ברן, במסגרת תוכנית אימון מזורז

בשנת 1922 אבי הגשים את חלום חייו כאשר סיים לבנות מנסרה (Saw Mill). זו היתה מנסרה מודרנית בעלת 20 מכונות לחיתוך בולי עץ (cutters) המופעלים על ידי מנוע קיטור ואשר נקנו בגרמניה. העצים הובאו לארץ באמצעות דוברות – רפסודות של

זה שלוש שנים שאני לומד אידיש באוניברסיטה. כשלא ידעתי אידיש אמרו עלי בבית הכנסת “ער איז נישט א איד” (הוא לא יהודי). עכשיו, אחרי שלוש שנים של לימוד השפה עליתי בדרגה ואומרים עלי “ער איז א הלבע איד” (הוא כבר

בין חברי בית גוברין היה טיפוס מיוחד, פיץ` שמו. פיץ` היה מיוצאי קבוצת הפלמ”ח חטיבת הראל. איש קשה, מרדן וביקורתי. הוא הצטיין בעבודה, וכל תפקיד שהוטל עליו בוצע בדייקנות וביעילות. באותה תקופה המצב הכלכלי היה קשה והיינו רעבים ללחם. כמרכז

חיי השגרה והשלווה במשפחה שלנו, שנמשכים כבר 51 שנים, הופרעו פעמים אחדות מהתפרצויות קשות של אי-הסכמה וריב. חשוב לשחזר ולנתח את המקרים בפרספקטיבה של הזמן החולף. בזיכרוני נחרטו שלושה מקרים כאלה. הראשון – משבר העישון. מאז הכרתי את אשתי היא

הבולמוס למקוריות ולחידושים מוכר לכל אחד, אולם הוא בולט בקרב פוליטיקאים ואמנים. וגם בקרב מדענים. הניסיון המחקרי שלי לימד אותי על חלומות וציפיות ועל התנפצותם על קרקע המציאות. הכישלונות שלי לא גרמו נזק לאף אחד, להבדיל אלף הבדלות מפרויקטים גדולים

היום חגגתי את אובדן הבתולים שלי בתחום מתן שוחד. 77 שנים החזקתי מעמד די יפה. בני מתבדח ואומר שהייתי נכשל כמו כולם לו רק היתה לי הזדמנות מתאימה. להגנתי אני טוען שרק בדבר אחד ניתן לשחד אותי: באבטיח מזן מללי.

הארץ הזאת מוכת בצורת, בייחוד בחלקה הדרומי, הנגב. אני חי בנגב יותר משישים שנה וחוויתי את אימי הבצורת, כפלח בקיבוץ וכחוקר חקלאות מדברית. עבור רוב האוכלוסייה המתגוררת בערים, הבצורת היא בעיה של הממשלה. כמובן, כולם מכירים את סיפורי התנ”ך, את

הגעתי כבר לגיל מתקדם ולפעמים נדמה לי שאני מדלג מבלי משים על פרשיות בחיי הראויות להיזכר, פרשיות שבהן סכנת המוות ליוותה אותי כצל, ומולה, בדרך שאינה מובנת, גברה ההישרדות שלי. התקופה היתה סוף המנדט הבריטי, אז העונש על נשיאת נשק

הזיכרון קצת נחלש מאז. בכל זאת, חלפו כבר ארבעים שנה. למי כבר אכפת ממה שקרה באלעריש? תושבי העיר הזקנים נפטרו מן העולם מבלי לדעת דבר. גם המבוגרים והילדים ממשיכים בשגרת החיים ואינם משערים שזכו לחיים במתנה. יתר השחקנים שהשתתפו בעלילה

1. הסוסה לבנה המספרים התחילו לרצד מול עיני. זה סימן שהגיע הזמן לסיים וללכת הביתה. נכנסתי ל”רוזיננטה” שחיכתה לי בסככת המכוניות, מאופרת בציפוי לאס אפרפר. חייכתי בלאות של אגרונום עצלן. שוריק אשתי שוב תקניט אותי באומרה שאפשר כבר לשתול צמחים

את כל המידע שיש לי על אמה של אמי, סבתא זלדה, שאבתי מסיפורים של המשפחה, ובעיקר מאחי בן (בנימין) ואמי. הפאזל לא מושלם, אבל אין כבר את מי לשאול. השריד היחיד שנותר ממשפחתה של אמי נמצא ברשותי. זהו כיסוי מצות

לאיש אחד היה בן סורר ומרדן. כל המאמצים לשנות אותו לטובה נכשלו. יום אחד הציע הבן לאביו שבכל פעם שיעשה מעשה רע, אביו יתקע מסמר במשקוף, ובכל פעם שיעשה מעשה טוב, אביו יסיר מסמר מהמשקוף. וכך עשו. הבן החל לעשות

את הפוסט-דוקטורט שלי עשיתי במכון מחקר שבאוניברסיטת פרדו, אינדיאנה. בפרדו גם גיליתי שיש אנטישמיות בארצות הברית. המחקר שלי עלה יפה והניב שפע של פרסומים ושני פטנטים, את אחד מהם רשם על שמו הפרופסור שניהל את מכון המחקר. בעצת אשתי החכמה,

בין החברים שלי היה ילד שהיתה לו רגל תותבת. שמו היה אבי. סיפרו שהוא איבד את רגלו בגלל זיהום. התותבת היתה משוכללת מאוד לאותם ימים, עשויה עור ומתכת קלה. אבי היה ילד שמנמן ופיקח מאוד, וכמוני, היה אספן בולים נלהב.

למשמרת החריש בנחאביר נהגתי לצאת בשעה ארבע לפנות בוקר. חרשתי עד הצהריים ואז החליפו אותי. הפליחה של הקרקע היבשה העלתה ענן אבק שליווה אותי עד שהרוח שינתה את כיוונה בשעות הצהריים. עיקר העבודה היה לשמור שהגלגל הקדמי של המחרשה יישאר

על אחת הטרסות בגינת בית ביקל ברחובות צמח לתפארת עץ שזיפים (פלוימענבוים) מזן סנטה רוזה. שורשיו ינקו את כל טוב הארץ מאדמת החמרה המשובחת, וצמרתו קלטה את שפע הקרינה ודו-תחמוצת הפחמן של שפלת החוף. השוויער (החותן) שלי אבא ביקל, אהב

התחנה הראשונה שלי אחרי שעזבתי את הקיבוץ היתה מושב ביצרון, יישוב קטן שכוח אל, אי שם בין קיבוץ חצור וקבוצת יבנה. הגעתי לשם בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון. באותם ימים ענף הפלחה לא היה מוכר במושבים ואני הייתי אמור לפתור את

אחרי שסיימתי את לימודי בירושלים בשנת 1957, הגעתי לפקולטה לחקלאות ללימודי התואר שני . גרתי בחדר שכור ביחד עם יהודה, חברי ללימודים, שהיה כבר נשוי וגר בירושלים. באותה תקופה אזלו לי כל החסכונות ונאלצתי לחפש עבודה. כל החיפושים עלו בתוהו.

בתום ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור החליטה הממשלה הזמנית לגייס את שנתון 1931 כדי לתגבר את כוחו של צה”ל. הקבוצה שלנו שהיתה בהכשרה בגבעת השלושה, ביקשה להתגייס לפלמ”ח. באותם ימים החליט בן גוריון לפרק את הפלמ”ח ונתן הוראה לכל לשכות הגיוס

בשנות החמישים עדיין האמינו שהישועה הכלכלית של המדינה תבוא מהחקלאות המתקדמת שלנו. רוב היוזמות להכנסת גידולים חדשים הסתיימו במפח נפש. בין הגידולים האלה היה גם הקפה. חותני, חובב חידושים והמצאות, נִשבה מיד ברעיון וביקש מהאיידם (החתן) שלו האגרונום להשיג לו

הסיפור מתחיל לפני הרבה שנים, בשדות שרונה של שנת 1948. הערבים ברחו והשאירו שדות נטושים שנקצרו על ידי היהודים. מאחר שהכשרת הפלמ”ח הוותיקה עזבה את “הגבעה” ונלחמה בהרי ירושלים, נשארנו אנחנו, חברי ההכשרה הצעירה, זמינים לעבודות קשות. מדי ערב העמסנו