היום חגגתי את אובדן הבתולים שלי בתחום מתן שוחד.

77 שנים החזקתי מעמד די יפה. בני מתבדח ואומר שהייתי נכשל כמו כולם לו רק היתה לי הזדמנות מתאימה. להגנתי אני טוען שרק בדבר אחד ניתן לשחד אותי: באבטיח מזן מללי. זאת האמת. לעומת הזנים שלנו היום, הזן הזה היה מושלם. המרקם שלו חולי, הגלעינים חומים והטעם – גן עדן.

שתי תקריות מדגימות יפה את בורותי ואולי את תמימותי בנושא השוחד. הראשונה התרחשה בשדה התעופה בלגוס בניגריה. הגשתי לפקידת הדרכונים את הדרכון לחתימה. היא מסתכלת עלי, מחייכת, אך לא עושה דבר. הייתי נבוך. לא הבנתי מה העניין. חיכיתי בנימוס. הזמן חולף ודבר לא קורה. מאחורי תור ארוך של נוסעים הממתינים לתורם אבל היא ממשיכה לחייך ומנקה את ציפורניה. חלפו כבר 10 דקות. הנוסעים שעמדו בתור אחרי התחילו לרטון. הפקידה לא אמרה דבר וכך גם אני. ואז ראיתי את אחד הנוסעים מאותת לפקידה ולקצין שלידה ומסמן להם שאני מקרה אבוד. הקצין כבר הבין שמי שעומד מולו לא מבין כלום, והחליט שלא לעכב יותר את הנוסעים. הוא סימן לפקידה והיא חתמה על הדרכון והושיטה לי אותו. היא קלטה שאין סיכוי שהיא תוציא ממני 20-10 דולר בקשיש.

עוברות השנים ואני ביוסטון ארצות הברית. התבקשתי לנסוע לכמה ימים למקסיקו כדי להעביר שם סדרת הרצאות. כישראלי היה עלי לקבל אשרת כניסה למקסיקו. מאחר שהתור לויזה בקונסוליה המקסיקנית היה ארוך, הובטח לי שהקונסול בכבודו ובעצמו יטפל בי. וכך היה. עקפתי את התור, נכנסתי למשרדו של הקונסול וקיבלתי ממנו כבוד של מלכים. אבל הזמן חולף והוא ממשיך לדבר איתי מבלי לתת לי את המסמכים. אני כבר עייף מדיבורי הסמול-טוק, וגם הוא כמעט נרדם ליד המכתבה, אבל שום דבר לא קורה.

לקח לו זמן לקלוט, עד שחתם על המסמכים בחוסר רצון מופגן והגיש לי אותם.

לפני שנה נפטרתי סופית מבתולי. זה קרה כשהיה עלי לעבור ניתוח ורציתי שיבצע אותו פרופסור מומחה בתחום. חברים שלי יעצו לי שאם אני רוצה לקדם את העניין הזה, אפעל כפי שפועלים אנשים אחרים. אבל כמה לתת? איך לתת? האם צריך להסתכל לו בעיניים כשנותנים לו את הכסף? צריך להגיד משהו או פשוט לשתוק? אף אחד לא הסכים לגלות לי. כל אחד המציא תירוצים שונים והתחמק.

בסופו של דבר הכל עבר חלק. אחרי הניתוח נפגשתי עם הרופא, לחצתי את ידו, מלמלתי כמה מילות תודה והנחתי מעטפה על שולחנו, מקפיד להסתכל אל התקרה בזמן שאני עושה את זה. ואז מיהרתי לצאת מהחדר.

אגב בתולים, החינוך וניסיון החיים שלי בקיבוץ, עיוותו אצלי לחלוטין את המושג. האמנתי  שבתולים זה עניין שקיים אצל בחורות רק באוזניים. רק אחרי שפגשתי את שוריק, אשתי, הבנתי את משמעות הפסוק במסכת סוטה “ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני…”

שוריק היתה בת פלוני שלי שנועדה לי ואני נועדתי לה. היא החזירה לי את האמון בבני אדם. פגשתי אותה ברחובות, ליד הגולם של רחובות, ויצַ‏ק (WEIZAC – Weizmann Automatic Calculator) המחשב הראשון במדינת ישראל. אנחנו חיים ביחד כבר יותר מחמישים שנה, באהבה וברעות. הבאנו לעולם שלושה ילדים והם העניקו לנו שמונה נכדים. כשאני רוצה להקניט אותה אני קורא לה “הבתולה מרחובות”. היא לא נשארת חייבת ועונה לי בחיוך “הצלייגר של הקיבוץ”. היום, אחרי שלוש שנים של לימוד אידיש, אני כבר יודע לתרגם את זה: המשכיב של הקיבוץ.