בתום ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור החליטה הממשלה הזמנית לגייס את שנתון 1931 כדי לתגבר את כוחו של צה”ל. הקבוצה שלנו שהיתה בהכשרה בגבעת השלושה, ביקשה להתגייס לפלמ”ח. באותם ימים החליט בן גוריון לפרק את הפלמ”ח ונתן הוראה לכל לשכות הגיוס שלא לגייס לפלמ”ח. במקום הפלמ”ח הוקם הנח”ל כעתודה להתיישבות חלוצית.
הרקע למהלך הזה היה פוליטי. רוב המפקדים וההכשרות בפלמ”ח השתייכו לאחדות העבודה ולשומר הצעיר. פעילים בקיבוץ, חברי מפא”י, הפעילו מכבש לחצים כבד על חברי ההכשרה, והתוצאה היתה פילוג שבעקבותיו התגייסה לנח”ל קבוצה קטנה. חברי אחדות העבודה בקיבוץ הציעו דרך מקורית לעקוף את הגזירה: ההכשרה תרד לנגב ושם תגייס אותה לשורותיה חטיבת הנגב פלמ”ח.
מאחר שהנגב היה נצור על ידי הצבא המצרי עברנו רגלית בשיירה לילית מנגבה לברור חיל, תוך עקיפת המשלטים המצריים. מברור חיל הלכנו לרוחמה שהיתה מרכז העצבים הצבאי של הנגב הנצור. כשהגענו לרוחמה התברר לנו שאין כל אפשרות להתגייס לפלמ”ח.
הוחלט לשלוח אותנו כתגבורת למשלט נחאביר, שלימים הפך להיות קיבוץ בארי. משלט נחאביר ומשלט הגופרית שלידו כללו בקושי פלוגת לוחמים, כאשר מולם עמד הצבא המצרי ובו חטיבה הפרוסה בחפירות ממערב, בסיוע תותחים בתל א-מונטר בעזה.
צורפנו לגדוד המשקים חטיבת הנגב, שכללה את י”א הנקודות שעלו להתיישבות בנגב ב-1946. בדיעבד התברר שמבחינה משפטית לא היינו חיילים בעלי זכויות. כל הלוחמים, כולל אלה שהגנו על בארות יצחק, נגבה, יד מרדכי וניצנים, לא זכו לאות הקוממיות, והיא ניתנה ליישובים בלבד.
את האימון הצבאי במשלט העבירו לנו מדריכים יוצאי פלמ”ח. אני שימשתי כמפעיל פיאט (נשק אנטי-טנקי בריטי מימי מלחמת העולם השנייה) וכרגם במרגמה 81 מ”מ, היחידה במשלט. המקום שהוקצה לנו לשינה היה בונקר מספר 4. לפני שהנחתי את ראשי על המזרון דפקתי אותו כדי להוציא ממנו את האבק. עננה לבנה גדולה עלתה ממנו.
“מה זה?” שאלתי את חברי.
“זה דד”ט שישמור עליך מפני פרעושים, כינים ושאר כולרות”, הוא השיב לי.
כמובן, הוא צחק. זה היה אבק מהקירות החשופים של החפירה, בתוספת קמצוץ של דד”ט.
הבעיה הקשה ביותר במשלט היתה הפצעים המוגלתיים בשל חוסר ויטמינים במזון שהיה מבוסס על קופסאות שימורים בלבד. בגלל הפצעים לא יכולנו להתגלח וגידלנו זקנים, ומכאן הומצא הכינוי שלנו “חיות הנגב”. רק כאשר נפרץ המצור המצרי הגיעה אספקה טרייה של מזון. ברגע שזו הגיעה התנפלנו על ארגז של פלפל ירוק וחיסלנו אותו כהרף עין. התוצאה היתה מדהימה. כל חברי המשלט קמו למחרת בבוקר נקיים מפצעים.
ההפגזות וההתקפות מהאוויר היו מפחידות ומתסכלות. חשנו חסרי אונים. להפגזה מתותח מאה פאונד (פגזים של 50 ק”ג) הגבנו בפגזי מרגמה 81 מ”מ (פגז של 3. 5 ק”ג), ונגד מטוסים ירינו בנשק קל ומקלעים מ”ג.
השגרה במשלט היתה ארבע שעות של שמירת לילה, ארבע שעות של חפירת עמדות ותעלות קשר, סיורים ומארבים בלילות. את הזמן הפנוי ביליתי במשחקי שח אינסופיים עם חברי עזריה.
שנת תש”ט היתה גשומה מאוד, מעל 400 מ”מ. בשנת תש”ח ירדו רק 230 מ”מ גשם, ובתש”ז רק 90 מ”מ. זו היתה שנת בצורת איומה בנגב שבעקבותיה נדדו הבדואים צפונה או שעבדו בסלילת “כביש הרעב”, יוזמה של ממשלת המנדט.
הגשמים המרובים הציפו את תעלות הקשר והבונקרים, הדרך למשלט נחסמה, אבל הנגב פרח בכל הדרו. האזור נצבע בשלל צבעים והפריחה והצמיחה השופעת כיסתה את הנוף המדברי. היינו באופוריה. היינו חוזרים ממארבים וסיורים, רטובים עד לשד העצמות, אבל מצב הרוח היה במרומים. האמנו שהנגב יהיה אסם התבואה העתידי של המדינה ומקום חלומי לגור בו. לא ידענו אז שהתמונה הפסטורלית היא מקסם שווא.
המלחמה הסתיימה. שני לוחמים שלנו נפלו במשלט נחאביר. רפא פראנק ז”ל ויצחק בן-יהודה ז”ל. ההכשרה שלנו נשארה לעזור בהקמת היישוב החדש בארי, שהוקם קילומטרים אחדים מזרחית למשלט נאחביר. שמרתי בשדות היישוב, עבדתי בבניין ולבסוף הגעתי לענף הפלחה. כאשר עבדתי על ה-TD-9 החדש הייתי ברקיע השביעי. הייתי נכנס לחדר האוכל אחרי משמרת, מכוסה בלאס ואבק, מרוח בגריז ושמן ומרגיש כמו מלך.
בסוף השנה התאחדנו עם קבוצה מהנוער העובד ועלינו להתיישבות בבית גוברין.
באותם ימים בית גוברין היה מקום מסוכן. הקיבוץ היה נתון תחת התקפה מתמדת של ערביי הר חברון. הם ירו לעבר היישוב, הניחו מוקשים, גנבו, והיה גם מקרה של רצח של רועה של הקיבוץ.
בית גוברין הוקם מיוצאי הפלמ”ח, חטיבת יפתח וחטיבת הראל. ההכשרה שלנו ייצגה את חטיבת הנגב.
לפלמ”ח לא הצלחנו להתקבל, אבל מצאנו נחמה פורתא בהקמת יישוב של יוצאי פלמ”ח.