לאיש אחד היה בן סורר ומרדן. כל המאמצים לשנות אותו לטובה נכשלו. יום אחד הציע הבן לאביו שבכל פעם שיעשה מעשה רע, אביו יתקע מסמר במשקוף, ובכל פעם שיעשה מעשה טוב, אביו יסיר מסמר מהמשקוף.

וכך עשו. הבן החל לעשות רק מעשים טובים, ובכל פעם הוסר מסמר מהמשקוף, עד שלא נותר בו אף מסמר.

“אתה רואה, אבא? הוצאנו את כל המסמרים”, אמר הבן לאביו.

“אכן, בני”, השיב האב בעצב, “אבל החורים נשארו”.

 

זה הסיפור שזכור לי ממבול הסיפורים של הדודה.

דודתי היתה אישה ערירית ומזלה לא שפר עליה. היא התחתנה שלוש פעמים והתגרשה פעמיים. בכל פעם שביקרתי אותה בבית האבות, ביקשתי שתספר לי על המשפחה של אמי, ובמיוחד על סבתא זלדה, אבל היא עקפה את הנושא בסיפורים דמיוניים.

הדודה היתה שריד אחרון למשפחה מוכת גורל. סבי נפטר בגיל ארבעים וחמש והשאיר אחריו אישה, שש בנות ובן. הבן, היהלום שבכתר, יצא בסירה עם חברים כדי לחגוג את הצלחתו בבחינות הבגרות. לרוע המזל באותו יום מזג האוויר היה סוער מאוד. הסירה התהפכה והוא טבע.

לפני מותה של הדודה נהגתי לבקר אותה בבית האבות בפתח תקווה. בשנים האחרונות היא היתה מרותקת לכיסא גלגלים ולא יכלה ללכת. בדרך כלל חשיבתה היתה צלולה, אך מדי פעם הדרדר זיכרונה וכל המעצורים נפרצו.

“אתה יודע”, אמרה לי יום אחד, “יואב, הבן של יעקי, התחתן עם ציגוינרית”.

ציגוינרית באידיש הוא צוענייה. הדודה התכוונה לבני יואב, שהתחתן עם אישה שהוריה עלו ממרוקו.

בפעם אחרת היא הסתכלה מסביב, ראתה שאנחנו לבד בחצר ואז אמרה: “יעקי, תרים אותי, אני רוצה ללכת”. הסברתי לה שזה בלתי אפשרי, אבל היא בשלה, רוצה לקום וללכת.

הרמתי אותה מכיסא הגלגלים ועזרתי לה לעמוד על הרצפה כדי שתראה שרגליה אינן נושאות אותה, ולפתע, נס. היא התחילה ללכת.

“אל תספר לאף אחד”, היא ביקשה. “זה הסוד שלנו. סידרתי את העובדת הסוציאלית ואת כולם”.

לפני מותה היא ביקשה ממני להגיד אחריה קדיש. זה היה חשוב לה מאוד, ובכל פגישה חזרה על בקשתה.

“זה הרי מובן מאליו שאעשה זאת”, הבטחתי לה.

קיימתי את בקשתה.

בעלה האחרון של דודתי היה אביה של אשתו של ביבי, מי שטיפל במשך שבע שנים בנושא הירושה והיה זכאי ביחד עם אשתו לרוב כספי הירושה. ביבי הוא אדם מוכשר וחריף, בן יחיד במשפחה אמידה שהעניקה לו את כל טוב העולם. הוא למד הנדסה אזרחית, היה בין מתכנני מפעל השפדן ומנהל סניף תה”ל בגאנה ובמקסיקו. בחור מוצלח. בנו של ביבי הוא מנתח לב בכיר. כל דבר אצל ביבי נעשה בגדול. הוא והבן היו השחיינים הכי טובים באזור תל אביב, הציונים שלהם היו הכי טובים, הבית שבו גרו היה הכי יקר ברמת אביב. אפילו התקף הלב שביבי עבר היה A Major Heart Attack. אין זה פלא. אצל ביבי שום דבר לא מינורי.

בעיניו של ביבי אני פלח תמים, סתום וחסר תחכום. גם בנושא הטיפול בדודה הערירית היו בינינו חיכוכים. אני הצעתי למכור את ביתה, ומכספי הקרן לשלם מדי חודש לבית האבות ולשמור עתודה למקרי חירום רפואיים. ביבי החליט שהנכס לא יימכר ושאנחנו נשלם מדי חודש את ההוצאות.

אחרי שהדודה נפטרה ביבי ניהל את מכירת הדירה ואת חלוקת הירושה. אחרי שנחתם חוזה בינו לבין משקיע מבני ברק על מכירת דירתה של הדודה, ביבי התפאר בכך שהשיג מחיר מצוין על הנכס, וכי הקונה הפסיד. הוא לא ידע שביררתי מה מחירן של הדירות ברחוב שבו גרה הדודה, וגיליתי שבשל המיקום של הדירה והקרבה לבני ברק, מחירה של הדירה כפול מזה שביבי השיג.

הזמנתי את ביבי לכוס קפה והראיתי לו תדפיס של המחירים ואת פסיקת הרבנים של בני ברק שניסו לבלום את מרוץ העלאת המחירים. ביבי החוויר. הוא חטף את התדפיסים, אמר שלום והסתלק.

תהליך חלוקת הירושה הושלם רק כעבור שבע שנים שבמהלכן הוחלפו שלושה עורכי דין.

את חלקי בירושה תרמתי לצדקה.

כשהדבר נודע לביבי הוא פלט: “אני לא מאמין לפלח הזה”.

.שלא יאמין. יש לי הרושם שהדודה מנוחתה עדן, מרוצה