זה שלוש שנים שאני לומד אידיש באוניברסיטה.

כשלא ידעתי אידיש אמרו  עלי בבית הכנסת “ער איז נישט א איד” (הוא לא יהודי). עכשיו, אחרי שלוש שנים של לימוד השפה עליתי בדרגה ואומרים עלי “ער איז א הלבע איד” (הוא כבר חצי יהודי). על כך אני הוגה להשיב “אני עדיין א פרטעל איד” (רק רבע יהודי).

פעם סיפר לי מורה באחד הקיבוצים סיפור נחמד על דוברי האידיש. הוא סיפר שהתלמידים שלו התבקשו לכתוב חיבור ובו עליהם לתאר מה הם מצפים לעשות בחיים. כמעט כולם כתבו אותם שלבים: אגמור את בית הספר, אחר כך אתגייס לצנחנים, אתחתן, אעבוד בפלחה וכו’. ואז אתחיל לדבר אידיש ואמות.

ולמי שלא זכה להכיר מקרוב את החיים בקיבוץ באותם הימים, אסביר: ההורים של חברי הקיבוץ גרו בצריפים ישנים. זה היה מעין מושב זקנים, פלנטה אחרת בתוך הקיבוץ. השפה השלטת היתה אידיש והלבוש מזרח אירופי טיפוסי. המטבח היה כשר ובחדר “סודי” היה בית כנסת. עבור הילדים בקיבוץ הדיבור באידיש ציין שלב בחיים המתרחש לעת זיקנה, שאחריו בא המוות.

באחד הסיפורים שקראנו בלימודי האידיש מגיע לקוח למסעדה ומבקש ממנו סטייק.  “אני מצטער אדוני” משיב לו המלצר, “אנחנו לא קוֹבִּילָנְסְקִי. אצלנו התפריט עממי”.

זה היה אישור לכך שדודי, זלמן קובילנסקי, בא ממשפחה עשירה ומפורסמת ברוסיה.

זלמן היה בעלה של אחותה של אמי. הוא היה סוחר בתבואות. כעשיר מופלג הוא גר בארמון המעוצב כטירה גרמנית. תמיד לבש חליפות מחויטות וכובעים יקרים, וכמובן, כיאה לאציל טיפוסי, השתמש במקל הליכה בעל גולת כסף מגולפת. קובילנסקי היה איש העולם הגדול. הוא דיבר ברוסית ובאידיש שוטפת והיה האידעם (החתן) המועדף של סבתא זלדה. הוא איבד את כל רכושו במלחמת העולם השנייה ועלה לארץ חסר כל.

פגשתי אותו במחנה העולים שער העלייה ליד חיפה. הוא ואשתו – דודתי, ישבו בתוך אוהל ענק, לידם שתי מזוודות מרופטות, רכושם היחיד.

תחנתם הראשונה היתה מחנה עולים בשער מנשה. הם התגוררו במבנה מפח גלי, ירושה מהצבא הבריטי, מחולק לחמישה חלקים על ידי מחיצות דיקט ובהם התגוררו חמש משפחות.

באותם ימים למדתי בקורס למרכזי משק קיבוצי שהתקיים בקיבוץ עין חרוד, ובשבת נסעתי לבקר אותם. חוץ ממני לא היו להם קרובים או מכרים בארץ. כדי לעזור להם נתתי להם חמש לירות, דמי החופשה השנתית שקיבלתי מהקיבוץ.

הדוד התחיל לעבוד כמחלק דואר במחנה והרוויח כמה גרושים. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך.

כשעברו לגור במחנה ישראל ליד שדה התעופה לוד, המבנה כבר היה מרווח יותר, כ-15 מטרים מרובעים, וכלל גם ארגז קרח. הדודה תיקנה בגדים לויצו והוא עבד בעבודות מזדמנות. למרות גילו המתקדם ומחלת הסוכרת שלו הוא היה מוכן לעבוד בכל עבודה.

ואז פרצה מלחמת סיני. כשחזרתי הביתה קיבלתי מהדוד גלויה. הוא שכר דירת חדר ומטבח בשכונת שפירא בדרום תל אביב, ודרך קשרים מצא עבודה כנער מעלית בבית הציונים הכלליים. הדוד והדודה היו ברקיע השביעי. סוף סוף היתה להם קורת גג, פרנסה, ואפילו מקרר אמקור חדש.

בכל פעם נהגתי לספר להם על הקיבוץ, על הפרות והתרנגולות, על הטרקטורים. “אני מבין יִינְגֶעלֶא (ילד)”, הוא אמר לי, “אבל מה יש לך מכל זה?”. הוא לא הבין כיצד אנשים יכולים תחלק ברכוש, בייחוד אחרי הכישלון הצורב של הקולחוזים ברוסיה הסובייטית.

הדודה היתה טיפוס עדין וחולמני, ניגוד מוחלט לחומרנות של בעלה, אולם תמיד הקפידה להתלבש בטוב טעם, גם בתקופת המעברה. חלומה להיות מורה לצרפתית לא התגשם. היא אהבה לצפות בסרטים. הדוד לא התעניין ברומנים ובסרטים ואת זמנו הפנוי העביר במשחקי פוקר אין-סופיים. כדי לשמח קצת את הדודה הזמנתי אותה לסרט צרפתי “הירושימה מון אמור” (הירושימה אהובתי). היא התרגשה מאוד ודמעות של שמחה זלגו מעיניה. שנים רבות אחר כך, כאשר היתה כבר בבית אבות ברעננה, היא לא שכחה את החוויה הזו ובכל ביקור הודתה לי על האושר שהענקתי לה.

הדוד קובילנסקי, שהכיר יינות משובחים ומאכלים יקרים, הסתגל במהירות לרמת הקיום בארץ. רגעי האושר שלו היו בשוק הכרמל. פעם בשבוע הוא נהג להגיע לשם ולחפש מציאות ולקנות ירקות ופירות ובעיקר “א פעטער הון” (תרנגולת שמנה). כשבידיו שני סלים עמוסים הוא היה מחליף שני אוטובוסים ומגיע הביתה עייף אך מאושר.

מרק ה”פעטער הון” של הדודה, עם “פרפלך” (אטריות), היה שמימי ממש. בכל פעם שבאתי לביקור הייתי מביא לדוד בקבוק יין לבן יבש הוק, פאר היין הישראלי באותם ימים, שהשלים את החגיגה הקולינרית. לא ידענו אז על כולסטרול ושאר מרעין בישין ונהנינו מכל מאכל.

בשבת אחת לקחתי אותם לביקור בביתי במושב ביצרון. אחרי הארוחה החגיגית ביקרנו בתחנת הטרקטורים שניהלתי. נכנסנו למחסן הזרעים. שלפתי דקר ללקיחת דגימות זרעים והנחתי מולו כמה זנים של חיטה. הדוד נדלק. הוא הכניס גרעין לפיו, עצם עיניו ופסק: “זה דורום – חיטה לפסטה, וזאת חיטה רכה – ללחם. וזה אפילו לא מתקרב ל-hard red winter wheat של אירופה”.

פניו של הדוד קרנו ואני הייתי המום. אין לי ספק שהיה סוחר תבואות ממולח ועשה את המיליונים שלו ביושר.

השנים חלפו ואני הקמתי משפחה.

יום אחד שוריק מטלפנת לעבודה ואומרת שהדוד אושפז במצב קריטי בבית חולים דונולו ביפו.

הגעתי לשם מיד. הרופאים אמרו לי שהוא לא בהכרה ושאין לו סיכוי.

ישבתי ליד מיטתו במשך שעות. הוא לא דיבר. רק שכב בעיניים עצומות.

פתאום הוא פקח עין אחת ומלמל: “יינגעלא, הצהובים בכיסא”. אלה היו מילותיו האחרונות.

כעבור יומיים הוא נפטר ונקבר בחולון.

כשסיפרתי לדודה על מה שאמר היא אמרה שיום אחד היא תגיד לי למה התכוון. אבל שנינו שכחנו מכך.

היא נפטרה בבית אבות.

אחרי הלוויה התכנסנו בביתם של הדוד והדודה בשכונת שפירא. סיפרתי למשפחה על מילותיו האחרונות של הדוד.

בן דודי קפץ מיד ממקומו ורץ למטבח וחזר עם סכין ביד. בתוך כמה דקות הוא קרע את הכיסוי בכיסאות המטבח, ובאחד מהם התגלה המטמון. היתה שם חגורת בטן מלאה ב”נפוליאונים” (מטבעות זהב).

המטבעות נמכרו והכסף תמורתן חולק בין ארבע אחיותיה של הדודה שהיו אז בחיים.

כיצד הוא הצליח להעביר את המטמון דרך הגבולות ולשמור אותו גם ברגעי מחסור ומצוקה – זו תעלומה שנשארה ללא פיתרון עד היום.