בשנת 1922 אבי הגשים את חלום חייו כאשר סיים לבנות מנסרה (Saw Mill).
זו היתה מנסרה מודרנית בעלת 20 מכונות לחיתוך בולי עץ (cutters) המופעלים על ידי מנוע קיטור ואשר נקנו בגרמניה. העצים הובאו לארץ באמצעות דוברות – רפסודות של קורות עץ. הדוברות שטו בנחלים שמוצאם בהרי הקרפטים עד שנשפכו עם הזרם לנהר הדנובה.
השייטים היו אנשי הרים מסוג מיוחד. הם חיו על הרפסודות במהלך השיט שארך כחודשיים, וכשהגיעו לבסוף ליעדם הכינים כיסו את כל גופם, בעיקר בגבות ובזקן. הם נראו כמו האדם הקדמון.
אבא קנה יער ושכר צוות חוטבים מקצועיים שסיפקו לו בולי עץ באופן רציף פרט לעונת החורף. התקשורת ביניהם היתה באמצעות מברקים, ובמשרד המפעל נערמו ערימות מברקים במשך כל שעות היום.
עבורנו, הילדים, המפעל של אבא היה מגרש משחקים חלומי. הלהיט היה קרוניות ההגשה של בולי העץ. היינו משתלטים על קרונית, בורחים לשטחי הייבוש ומתחילים לטוס כמו משוגעים. המקום המסוכן ביותר במפעל היה בקומת הקרקע, שם פעל ציר העברת הכוח מהמנוע ל-20 מכונות חיתוך, באמצעות רצועות עור נמתחות. הרעש היה נורא אבל אף אחד לא השתמש באטמי אוזניים. מרתק היה להתבונן בפעולת המנוע. גודלו כקטר רכבת, גלגל התנופה שלו בקוטר שני מטר והאנרגיה שהפעילה אותו היתה קרוניות של נסורת שנפלה ממכונות החיתוך. תפקיד חשוב נוסף של המנוע היה גם להפעיל את הצופר שהודיע לכל העובדים שהגיעה שעת ההפסקה. רעש הצופר נשמע בכל רחבי העיר.
בכל פעם שאחי ואני הגענו למפעל אבא הצמיד לנו שני שומרי ראש. הם שמרו עלינו ורדפו אחרינו לכל מקום, אבל אבא לא הסתפק בהם ועיניו חיפשו אחרינו בחרדה לשלומנו.
העיר שבה גרנו, טולצ’ין, היתה עיר נמל, במקום שבו מסתעפת הדלתה של הדנובה לזרועות. העיר ריכזה בתוכה מגוון של קבוצות ועמים: יוונים, ליפובנים, תורכים, בולגרים ועוד. רוב הלקוחות של אבא היו ליפובנים – שבט רוסי שנרדף על ידי הכנסייה הרוסית. הם מצאו מקלט בדלתה ועסקו בדיג.
המפעל של אבא פרח עד 1930 ואז פרץ המשבר העולמי ובעקבותיו המפעל נסגר.
ב-1935 אבי חידש את פעילותו של המפעל והיא נמשכה עד שנת 1940. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה המפעל הוחרם על ידי הגרמנים, פורק ונשלח לגרמניה. ב-1940 עדיין לא רצחו יהודים באופן שיטתי אלא החרימו את רכושם וריכזו אותם בגטאות. אבא לא הסכים לחתום על ויתור על המנסרה. הוא נלקח בלילה למטה המפלגה הפשיסטית. בדרך הוכה עד עילפון, לעיני אחי שליווה אותו בעיניו מרחוק.
האנשים ברחוב פחדו להתערב. אבל קרה נס. ברחוב עבר שופט מחוזי שהכיר את אבא. הוא ניגש לשומרים וציווה להביא אותו מיד לבית חולים. כשאבי הגיע לבית החולים השופט שכנע אותו לחתום על ויתור, שאחרת – אשתו תהיה אלמנה והילדים יתומים. אבא חתם, והשופט עזר לו לברוח למקום מסתור בדלתה, אצל הליפובנים. בעזרתה של בעלת הבית שלנו, יוונייה זקנה בשם גברת וסיליו, הצטרפנו לאבא.
הייתי אז בן 9. השנים האלה, שהסתיימו רק כעבור חמש שנים בתום המלחמה, הן חור שחור בזיכרון שלי בשל הקדחת שחטפתי. הקדחת הזאת כמעט חיסלה אותי. רוב הזמן שכבתי במיטה חצי מת. הטיפול בי היה בעשבי מרפא מגעילים שלא עזרו הרבה אלא רק הורידו את החום במקצת. וכך חלפו השנים האלה על פני מבלי שחוויתי את ילדותי, שנים שבהן לא למדתי, לא היו לי חברים ורוב הזמן קדחתי.
רק בסוף המלחמה אבא הצליח להשיג כינין שריפא אותי כליל, אבל הייתי תשוש. רק עור ועצמות.
כשהמלחמה נגמרה חזרנו לביתנו. כדי להתפרנס, אבא עבד כמנהל חשבונות עבור חברים יוונים. אני זוכר היטב את אימת ימי סגירת המאזנים. המאזנים נערכו באופן ידני ותמיד היו שגיאות בחישוב. באותם ימים אבא התהלך עצבני, לא ישן ולא אכל עד שהצליח לאפס את המאזן על אפס.
עד המלחמה אבא כיהן כראש הקהילה היהודית. הוא היה ציוני פעיל מאוד. הבית היה מלא בפרסומים של קק”ל, של הסוכנות והתנועה הציונית. חלומו היה להעביר את המפעל לארץ ולהביא בולי עץ מלבנון דרך הרכבת. אותי ואת אחי הוא שלח ללמוד עברית אצל רב הקהילה, והקפיד לבדוק בעצמו את התקדמותנו בלימודים.
אבי ואמי גדלו על פי מסורת שעל פיה כאשר גבר מגיע לגיל חמישים הוא מתחיל לחסוך כסף לנסיעה לארץ ישראל. זו היתה מצווה למות בארץ הקודש.
בהזדמנות הראשונה הוא שלח אותי לארץ ב-1946 בתקווה שהם יעלו אחרי. אבל הגורל התאכזר אליו. הקומוניסטים תפסו את השלטון ושערי היציאה נחסמו לחלוטין. הנתק בינינו נמשך עד שנות השבעים, כשהתחילו לשחרר יהודים תמורת תשלום בדולרים.
אחי סיפר לי שאבא נהג ללכת לבולשת מדי שבוע כדי לבקש שיתנו לו לעלות לארץ ולראות את הנכדים. בכל פעם שהגיע לשם והתחנן שייעתרו לבקשתו, השיב לו הקצין: “דדושקה (סבא נחמד), לך הביתה. האישור יגיע, אל תדאג”.
אבא לא זכה לעלות לארץ. הוא נפטר בשנת 1968 מהתקף לב.
עשיתי מאמצים רבים כדי לגלות את קבריהם של הסבים שלי שנקברו בהר הזיתים, אולם ללא הצלחה. לפחות הצלחתי לשמור על המסורת והעליתי את עצמות אבי לארץ. הוא נקבר ליד קברה של אמי, בבית העלמין של באר שבע. על המצבה שלו כתוב משפט אחד המבטא את חלום חייו “ושבו בנים לגבולם”.
עד היום נשארה אצלי האהבה לריחו של שרף העץ החתוך, שריחף תמיד במנסרה. בכל פעם שאני עובר ליד נגרייה אני עוצר את המכונית, שואף את הריח המשכר, עוצם את העיניים ומרחף לשנייה בכנפי הזיכרון האבוד.