התחנה הראשונה שלי אחרי שעזבתי את הקיבוץ היתה מושב ביצרון, יישוב קטן שכוח אל, אי שם בין קיבוץ חצור וקבוצת יבנה. הגעתי לשם בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון.
באותם ימים ענף הפלחה לא היה מוכר במושבים ואני הייתי אמור לפתור את הבעיה של ההגבלה באספקת גרעיני מזון לעופות בלול. זה היה אחד הגורמים שעיכבו את ההתעשרות המהירה. הממשלה הקציבה מזון ללולים בהתאם לתוצרת המשווקת לתנובה, ולא יותר מכך. ותיקי המושב שהתקיימו בצמצום רב מהלול החליטו לפתור את הבעיה על ידי גידול גרעיני מזון לעופות, שיוביל לפיתוח של ענף הלול.
בינתיים פרח שוק שחור של בשר, עוף וביצים, והוותיקים חגגו. טנדרים שהגיעו מתל אביב הסתובבו כל הלילה בין הלולים ונעלמו עם זריחה.
לעולים החדשים במושב לא היו לולים. הם התגוררו בצריפונים והתפרנסו בדוחק מחלב של פרה אחת בלבד שהקציבה להם הסוכנות, ומגידול ירקות. הם התקוממו נגד הוותיקים שבגדו, לטענתם, בערכים של מפא”י.
אחרי שהגעתי לביצרון פעלתי במרץ. קניתי טרקטורים וזרעתי בכל שדה פנוי שהיה בסביבה, גם בשדות של היישובים החדשים של העולים. שדות הפלחה שחכרתי הגיעו עד איזור לכיש. עבדתי מהזריחה עד החשיכה.
הגרעינים התחילו לזרום למחסן, הוותיקים חגגו והמניה שלי במושב עלתה. קנו לי ג`יפ – הרכב היחיד בכל המושב, ובמקום הצריף המט לנפול שבו גרתי קיבלתי בית. גם המשכורת שלי עלתה. את הכסף אספתי ללימודים באוניברסיטה, ובלילות למדתי לבגרות אקסטרנית. לעיתים היו מעירים אותי בלילה כדי שאקח יולדת או חולה לבית חולים והג`יפ שלי שימש כאמבולנס. בערבים הגיעו אלי חברי המושב כדי להזמין עבודות בחלקות שלהם או שאספק להם עובדים.
ערב אחד הופיע זוג מהמושב.
“חברים סיפרו לנו שקנית טרקטור פרגוסון מיוחד, ושאפשר לעבד את האדמה גם במטע צפוף במיוחד”, הם אמרו.
“נכון”, אישרתי.
“יש לנו מטע של אנונה. זה מקור הפרנסה היחיד שלנו. האם תוכל לעבד את האדמה בשבילנו? חשוב לנו שאתה תבצע את העבודה. שמענו שיש לך ידי זהב”.
“תודה”, השבתי על המחמאה. “אבל מה זה אנונה?”
“זה פרי חדש בארץ”, הסבירה האישה. “טעמו נפלא. טעם גן עדן”.
“בסדר. אבל אוכל לעבוד אצלכם רק בשבתות”.
הם הסכימו.
בשבת הקרובה הגעתי למטע שלהם והתחלתי לעבוד.
אכן, המרווח בין העצים היה צר מאוד, אבל ההגה של הפרגסון היה מדויק והצלחתי להשתחל עם הטרקטור קרוב מאוד לגזעי העצים. בכל הזמן הזה צפו בי הבעל והאישה. שמחתי שהצלחתי לחסוך להם את הוצאות העישוב הידני.
בתום העבודה הם הזמינו אותי לביתם.
“שב בבקשה. תבורך על המלאכה הנהדרת שעשית בשבילנו”.
הייתי נבוך. “זה לא אני, זה הפרגסון”.
“אל תצטנע. אם היית נותן את הפרגסון לאחד הטרקטוריסטים הקליקרים שלך, הם היו מחריבים לנו את המטע”.
“ועכשיו”, הודיע לי האיש חגיגית, “נעבור לדבר החשוב באמת”.
הוא הוציא מארגז הקרח פרי ירקרק, הניח אותו על צלחת ועליה סכין וכפית.
“בבקשה חבר, תתכבד”.
“זאת האנונה?”
“זאת האנונה!”
הפרי נראה מושלם. חתכתי אותו לשניים. בפנים היו גרעינים שחורים מבריקים בתוך ציפה לבנה.
נעצתי את הכפית פנימה והכנסתי חתיכה לפי. עצמתי את עיני ואכלתי לאט.
“טעם גן עדן”, אמרתי.
שניהם צחקו. “אתה רואה? אמרנו לך!”
התמכרתי לטעם הנפלא.
מאז אכלתי אלפי אנונות, בייחוד בתקופת השליחות בבורמה. גם זוגתי אוהבת את הפרי והוא נמצא על שולחננו בכל עונה גם כאשר מחירו מרקיע שחקים. לטעימה הראשונה בביצרון היה טעם מיוחד שלא אשכח לעולם. האנונות של היום גדולות יותר ויפות, אבל הפרי איבד את הניחוח של האנונות של אותם הימים.
מזל שהיה לי פרגסון.