הזרע למחשבה שיום אחד אעסוק במחקר נזרע כנראה בקורס הראשון למרכזי משק קיבוצי שהתקיים בשנת 1950 בעין חרוד. בעין חרוד הכרתי חברים חדשים ואפילו הצלחתי לכבוש את לבה של האישה היחידה מתוך שישים הגברים שלמדו בקורס.
בתום הקורס נרשמתי ללימודים במכון להשכלה בכתב, שם השלמתי את רוב בחינות הבגרות. לאחר שעזבתי את הקיבוץ וחסכתי סכום כסף נאה ללימודים, פניתי לפרופסור שלימד אותי אגרונומיה בעין חרוד ושהבטיח שיעזור לי להתקבל לפקולטה לחקלאות. כשהצגתי עצמי בפני ועדת הקבלה הבנתי לפי החיוכים של הפרופסורים המכובדים שישבו שם, שהנאום שלי פתטי וכי לעבר החלוצי שלי אין כל משקל באקדמיה לעומת העובדה שאין לי תעודת בגרות. בכל זאת, לאחר התייעצות קצרה ביניהם הם אמרו שהם מוכנים לקבל אותי לפקולטה כתלמיד שלא מן המניין בשנה הראשונה, אחרי שאשלים את בחינות הבגרות שנותרו לי. זה מזכיר לי את הבדיחה המפורסמת של פרופ’ פרנקל, שאמר שכדי להתקבל לרפואה צריך ציונים גבוהים ובחינות כניסה, כדי להתקבל למדעי הטבע צריך תעודת בגרות וכדי להתקבל לפקולטה לחקלאות צריך רק תעודת לידה.
החורים שלי בהשכלה הפכו את הלימודים לטראומטיים. לא היה לי מושג בפיזיקה, במתמטיקה ובאנגלית, אבל לבסוף עברתי את כל הבחינות, פרט לאנגלית. בשנה הרביעית ללימודי בפקולטה התקבלתי כעוזר מחקר עם תקן למרצה. ראיתי בכך הישג כביר.
את ההלם ה”אקדמי” הראשון שלי חטפתי כשהרציתי על ערכו של הזבל הירוק במחזור הזרעים. הנושא היה ציפור נפשו של הפרופסור שעזר לי להתקבל לפקולטה. בהרצאה טענתי שכל הממצאים מורים על כך שאין לזבל הירוק כל תרומה וכי הוא אינו כדאי מבחינה כלכלית. הפרופסור התנפל עלי וטען שכל הנתונים שלי לקוחים מפרסומים אמריקניים וכי התעלמתי משפע נתונים שצידדו בשיטה ופורסמו בגרמנית, בצרפתית וברוסית. לבסוף הוא גם ביטל את המינוי שלי.
התקבלתי לעבודה בתחנה לחקר החקלאות שבנגב – תחנת הניסיונות גילת. כאן חיכה לי ההלם השני בקריירה המדעית שלי. המנהל הישיר שלי לא התעניין בכישורים המקצועיים שלי. הוא רק רצה לדעת אם אני דובר פולנית. מנהל גילת היה פוליטרוּק (תועמלן) של מפא”י וכל מעייניו היו נתונים לספק עבודה לעולים החדשים בבאר שבע, וכך גם קולות לתנועה.
ראיתי חוקרים מחפשים כרטיסי אוטובוס זרוקים ברחובות כדי להגישם כאש”ל ומחניפים למנהלים כדי לקבל תקציבים וקידום. נשבעתי שאצלי זה יהיה אחרת.
הניסוי הראשון שערכתי היה, כצפוי, בדיקה יסודית בנושא תרומתו של הזבל הירוק לגידולים בנגב. כעבור שלוש שנים התוצאות היו חד-משמעיות: לא נמצא כל יתרון בזבל הירוק במחזור הגידולים בנגב.
הראש שלי היה מלא פרפרים ועשיתי את כל השגיאות האפשריות במחקר, הכל בגלל הרצון להיות עצמאי ובלתי תלוי. למשל, בפרסומים הראשונים צוין שמנהל המחלקה וחוקר אחר משופשף בכתיבת מאמרים השתתפו בניסויים אף על פי שהם כלל לא ראו אותם.
משכורתי היתה זעומה וכמו כולם נאלצתי לשקר באש”ל פיקטיבי, אבל אל מול האילוצים פיתחתי דרכי מפלט, מעקפים. גלשתי לתחומים חדשים (ביוכימיה, פיזיולוגיה) כדי להשיג תקציבי מחקר וקידום. גם הגיחות לשבתונים בחו”ל עזרו מאוד להרחיב ולהעמיק את הידע המחקרי ולהתביית על נושאים חשובים באמת. לכל אורך הדרך, התקציבים והקידום באו בעיקר ממחקרים באנזימולוגיה ובפיזיולוגיה. הם סבסדו למעשה את המחקרים על הבצורת וחקלאות מדברית, שהיו הנושא המועדף שלי, ירושה מהעבר החלוצי.
כמו בכל פעילות אנושית גם במחקר יש תקופות של גאות ושפל, כאשר השפל שולט בכיפה. אני זכיתי לכמה פסגות שהיו פיצוי נאות לכל הקשיים והמאבקים של היום-יום. הבזקי ההצלחה היו קצרי טווח אבל מילאו אותי באושר וסיפוק. אפשר לדמות אותם ללידת ילד, לחתונה, להצלחה במבחנים קשים ואולי להשלמה מוצלחת של יצירת אמנות אמיתית. אנסה לשרטט כמה פסגות כאלה בעבודה המחקרית שלי.
בראש ובראשונה המחקר שבו בדקתי את הסיבה לכך שגידול החיטה בחבל שאן בבורמה נכשל. הניתוק מהקהילה המדעית ותנאי המחקר הפרימיטיביים דחפו אותי למאמץ מחקרי ממוקד. השקעתי את כל היכולות שלי בנושא במשך תשעה חודשים של מחקר, לפעמים גם בלילות, עד שלבסוף התשובה כאילו צצה מעצמה. הגורם לכישלון היה גזע אלים של פטריית החילדון שהשמידה את כל זני החיטה שהובאו לבורמה מחו”ל. הפיתרון היה לגדל שם זני חיטה עמידים בפני הפטרייה שכבר הוכיחו עמידות למחלה ביונן שבסין הגובלת עם בורמה. אחרי שש שנים של ניסיונות כושלים לפתור את בעיית החיטה בבורמה תדמיתנו שוקמה.
ההצלחה בבורמה נתנה לי ביטחון רב וצללתי לדוקטורט שלי שעסק בהזדקנות של רקמות בעולם הצומח. בהיעדר ציוד ומעבדה בגילת ניהלתי את רוב המחקר ברחובות. עבדתי על איזוטופים, אנזימים וחומצות גרעין. לפלח כמוני מהנגב, המעבר הזה היה כמו מרכיבה על גמל לטיסה במטוס סילון. הידע העיוני שרכשתי בירושלים בביוכימיה סייע לי להתגבר על כל הקשיים, אבל בעיקר העצות והסיוע החברי של הסובבים אותי – סטודנטים, טכנאים וביוכימאית נהדרת, יונה שניר.
כשסיימתי את הדוקטורט נסעתי לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת פרדיו. נחשפתי שם לסביבת מחקר שלא הכרתי. עמדו לרשותי מכשור משוכלל, תקציב מחקר בלתי מוגבל וחופש פעולה מלא. עבדתי על פרויקט מחקר שנועד למצוא פיתרון להפיכת הסוכר לעמילן באחסון ובתעשייה. במשך שנתיים הכרתי את נפתולי היחסים בין האקדמיה לחברה המממנת את המחקר. אני לא התערבתי במשחק הזה, ועסקתי רק במחקר. התוצאה הסופית של המחקר היתה שני פטנטים וחמישה מאמרים מדעיים. טבילת האש שלי במחקר הבין-לאומי היתה מוצלחת למדי ושימשה בסיס להמשך המחקר בנושא בארץ ובחו”ל.
כעבור עשר שנים כשהייתי בשבתון באוניברסיטת דוויס בקליפורניה, המשכתי לחקור את נושא הפיכת הסוכר לעמילן בצמחים. חקרתי את האנזים סוכרוז פוספט סינטתזה והוספתי מידע חדש על אופן הפעילות של האנזים, המעכבים והזרזים.
הניסיון ליישום מעשי של הידע שנצבר על הפיכת הסוכר לעמילן בוצע במסגרת פרויקט מחקר שמומן על ידי קרן אמריקה-ישראל. הפעם המחקר עסק במניעה של יצירת סוכר בתהליך שימור פקעות של תפוחי אדמה בקירור. תוצאות המחקר: פיתוח שתי אלטרנטיבות: הראשונה, הסרת ה”עיניים” (הניצנים) של תפוחי האדמה על ידי טבילתם בתמיסה של חומרים טבעיים. פעולה זו אפשרה אחסון של הפקעות ללא קירור. האפשרות השנייה היתה תקופת אנוכסיה (חוסר חמצן) קצרה של הפקעות, המעכבת את הפיכת העמילן לסוכר בתנאי קירור. שתי השיטות לא נקלטו בתעשייה, וההעדפה היא להמשיך ולהשתמש באידוי גז רעיל המעכב התעוררות הניצנים בפקעות. שותפתי למחקר ד”ר ורדה כהן, אשפית בכתיבת מאמרים באנגלית, הפכה את הפרויקט למעיין שופע של מאמרים בעיתונות המקצועית.
להישגים בנושא המרכזי בקריירה המחקרית שלי – חקלאות מדברית ופיתרונות אפשריים לבעיית הבצורת – היתה תרומה ניכרת בקריירה המדעית שלי. המניע לחקור בנושא היה ללא ספק העבר החלוצי שלי והכאב מאובדן היבולים בשנות הבצורת.
ב-1974 יזמתי שני ניסויים מורכבים וארוכי טווח באדמת לס ובאדמת חול-לס. הצוות הרב-תחומי כלל פיטופתולוגים (מומחים למחלות צמחים), נמטולוגים (מומחים לנמטודות המתקיפות את שורשי החיטה), סטטיסטיקאים, חוקרי קרקע, חוקרי עשבים ומטאורולוגים. המטרה היתה לבדוק אסטרטגיות לשיפור מקדם ניצול מי-הגשמים באזור מדברי מוכה בצורת. בניסויים בדקנו במשך למעלה משלושים שנה את ההשפעה הייחודית של גורם בודד על יבולי החיטה ואת קשרי הגומלין בין מגוון גורמים: אגרוטכניקות, משטר מים, עיבוד קרקע, משטר הזנה של חנקן וזרחן, חיטוי קרקע והדברת עשבים. התוצאות הניבו מידע חשוב על חקלאות מדברית, החשובות שבהן נכללות בסיפור בצורת.
האופוריה של ההצלחה לא מחקה את רגעי האכזבה והייאוש שליוו את הליך המחקר. התקלות העיקריות התגלו, כצפוי, ביחסי האנוש של הצוות. הנמטולוגים ביקשו את כל הקרדיט, על אף שתרומתם היתה שולית. הפיטופתולוגים טענו, ללא כל בסיס עובדתי, שמחלה מסוימת היא הגורם המכריע במערכת. חלק מהשותפים לא השקיעו כמעט דבר במאמץ המחקרי של הצוות, אבל באו בדרישות כספיות לא מוצדקות על התקציב. גם המנגנון הפקידותי של מכון וולקני הצטיין כהרגלו בהכנסת מקלות בין הגלגלים. זה התבטא במכרזים לרכישת ציוד, בהעסקת עובדים, בעיכוב תקציב ועוד. אף על פי כן הפרויקט הצליח, בזכות כמה צדיקים וישרי דרך שלא חסכו באנרגיות, מתוך אמונה שהפיתרון לבעיית הבצורת חשוב לנו ולעולם כולו.
תרומה נוספת לקידום החקלאות היתה פיתוח “שיטת גילת” לחיזוי זמינות של חנקן וזרחן בקרקע בשיטה ביולוגית. השיטה פועלת באופן מסחרי משנת 1979 וחסכה לחקלאים סכומים גדולים מאוד. באחרונה השיטה הורחבה לבדיקה כמותית של אילוח נמטודות הדגניים שתאפשר בעתיד לחקלאים לזרוע בשדות לא מאולחים (ללא נמטודות).
במבט לאחור ניתן לסכם ולומר שהעיסוק המדעי סוחף את החוקר למערבולת שיש בה כל המרכיבים של החשיבה והעשייה האנושית. אין די בידע מעמיק בנושא המחקר. ללא יצירתיות, דיוק, כושר התמדה ומעל הכל – יושרה, המחקר לא יצלח. אני מדגיש את היושרה בגלל הלחצים הכבדים של הסביבה על המחקר בימינו. הרדיפה אחר תקציבי מחקר, הבהלה לפרסום, רדיפת הממון והכבוד חשפו את החוקרים, לעיתים בעל כורחם, לחולשות אנושיות שקשה לעמוד בפניהן. למרבה המזל קיימות מערכות בקרה מדעיות שמצליחות לחסום ולסנן את שטף הפרסומים שהפכו בימינו למבול של ממש.