למשמרת החריש בנחאביר נהגתי לצאת בשעה ארבע לפנות בוקר. חרשתי עד הצהריים ואז החליפו אותי. הפליחה של הקרקע היבשה העלתה ענן אבק שליווה אותי עד שהרוח שינתה את כיוונה בשעות הצהריים. עיקר העבודה היה לשמור שהגלגל הקדמי של המחרשה יישאר תמיד בתלם. השטח היה חשוף, ללא עץ או שיח. לארוחת הבוקר הייתי יושב תחת צלו של הטרקטור.

אופוריית הנהיגה בטרקטור TD-9 חולפת די מהר. החום המתיש של השמש, הרעש מחריש האוזניים של המנוע, ובעיקר השעמום של החריש החד-גוני. אין זה פלא שחברי המשק ברחו מהפלחה והשאירו את הענף בידי בחורי ההכשרה. לפני מלחמת השחרור נזרעו בנחאביר 1200 דונם. לאחר המלחמה עמדו לרשות המשק כ-12000 דונם. כל השטחים נחרשו והגיעו עד לכביש סעד באר שבע.

תחושת הבדידות התעצמה כאשר הבנתי שבעצם אני היהודי היחיד מכאן ועד באר שבע. מדי פעם מיששתי את הרובה המאובק שאמור היה להגן עלי, על אף שהסיכוי לשרוד מהתקפה של מסתננים היה אפסי. בכל בוקר הייתי מגלה על החריש של אתמול עקבות שיירות של אנשים וגמלים שעברו בין עזה וחברון.

נברן השדה הזכיר לי שאני לא לבד במדבר הזה, והשדה רוחש חיים. הוא היה רץ בבהלה בתוך התלמים ואפשר היה להתבונן בו מקרוב. בניגוד לעכבר הבית והחולדה, הנברן הוא יצור מלא חן. פרוותו בצבע אפור כספיתי , בטנו לבנה כשלג, אוזניו קצרות, עיניו שחורות ובולטות וזנבו קצרצר. הוא הזכיר לי אוגר שגידלנו בגן ואהבנו להסתכל עליו. השתדלתי שלא לדרוס את הנברנים. הזדהיתי אתם. איך היית מגיב אתה לפלישה של ענק אימתני, רועש וחסר רחמים, שמחריב את ביתך ואת עולמך, שאלתי את עצמי.

אבל לא תמיד היה די בכך. לעיתים עוף דורס צלל על הנברן האומלל וכעבור שנייה נסק למרומים.

השם המדעי של הנברן הוא Microtus Guentheri, על שם מי שגילה אותו. לימים, כשעבדתי בגילת (תחנת ניסיונות בנגב שהיתה תחנת משנה של מכון וולקני בבית דגן) נאלצתי להמליץ על שימוש בהדברה ברעל טליום סולפאט, בגלל הנזקים שהנברן גרם בשדות. מה לעשות. עולם כמנהגו נוהג. העיט צריך להאכיל את גוזליו, האדם צריך להבטיח מזון למשפחתו, ומי הקורבן? הנברן.

בשליחותי לבורמה נתקלתי שוב בנברן. יום אחד הכינו לי מארחי הפתעה מיוחדת בצלחת. במבט ראשון חשבתי שזו יונה צלויה, אבל טרם ראיתי יונה בעלת ארבע רגליים. התברר שהנברן נחשב למאכל תאווה בבורמה וכי מארחי הגישו לי אותו כמחווה של כבוד כלפי. סירבתי לאכול בנימוק שאצל היהודים זה מאכל אסור.

אבל לא תמיד הצלחתי להתחמק מהפתעות מהסוג הזה. על אף שהקפדתי מאוד שלא להסתכן במאכלים חשודים, נפלתי בפח פעמיים.

הפעם הראשונה היתה באחד הטיולים, כשהמארח, מושל המחוז, פתח לכבודי בקבוק ויסקי מעולה. החטיף בצד המשקה היה צ’יפס. כשחזרנו לבית הארחה שאלתי את המלווה היכן מגדלים תפוחי אדמה בבורמה. הוא צחק. “הצ’יפס הזה לא עשוי מתפוחי אדמה. אלה הן תולעי במבוק”.

הפעם השנייה שנפלתי היתה עם יין האורז שנהגו לשתות שם, לחימום האווירה. יום אחד, כשהסתכלתי לתוך הבקבוק גיליתי לתדהמתי שיש בו עוברים של קופים, צפים בנוזל. “זו סגולה לבנים”, הסבירו לי הבורמנים.

באותם ימים הייתי אב לשתי בנות. כעבור שנים נולד בני יואב. מי יודע, אולי זה בזכות אותה פעם ששתיתי מהיין עם העוברים.