1. הסוסה לבנה

המספרים התחילו לרצד מול עיני. זה סימן שהגיע הזמן לסיים וללכת הביתה. נכנסתי ל”רוזיננטה” שחיכתה לי בסככת המכוניות, מאופרת בציפוי לאס אפרפר. חייכתי בלאות של אגרונום עצלן. שוריק אשתי שוב תקניט אותי באומרה שאפשר כבר לשתול צמחים על גג המכונית.

היציאה לכביש הראשי היתה מוצלת בשדרת אורנים ענקים שמעולם לא קיבלו השקיה מסודרת, ולמרות זאת הצליחו לשלוח שורשים לחלקות הניסוי הסמוכות. הם מזכירים לי את שדרות העצים בצרפת.

אני מאט את הנסיעה וסופג את הקרירות ואת חילופי האור והצל. עצירה בעלייה, פנייה שמאלה, והביתה.

מצד ימין ניצבת תחנת המתנה של אוטובוס אגד לבאר שבע. בשעה זו היא בדרך כלל ריקה מאדם. הפעם הבחנתי שם בזוג. הוא נמוך קומה, היא גבוהה ממנו וראשה עטוף בשביס. לצדם הונחו סלים של ירק המיועד לשוק של באר שבע.

עצרתי את המכונית. זה היה אדון אמזלג ואשתו.

“שלום אדון אמזלג, אתם צריכים טרמפ?”

הוא נראה מופתע מהמחווה. האנשים בגילת (תחנת ניסיונות בנגב, שהיתה תחנת משנה של המכון לחקר וולקני שבבית דגן) לא הצטיינו בנדיבות יתרה, ודאי שלא כלפי מושבניקים הנושאים כבודת סלים של ירק.

הבנתי שהוא לא מזהה אותי.

“מה שלוםle veteran de la second regiment de la legion etranger  (ותיק הגדוד השני של לגיון הזרים)?” שאלתי אותו. זאת היתה ההצדעה שלי לפני שלושים שנה בכל פעם שראיתי אותו בתחנת הניסיונות, כשעבד כשומר לילה.

ואז הוא חייך.

“סליחה, דוקטור” הוא מלמל בהתרגשות. “אני כל כך שמח… אני…”

הזדרזי” הוא פנה לאשתו. “זה הדוקטור. חבר טוב. תני את הסלים”.

הוא דחף שני סלים גדושים בנענע שזה עתה נקטפה מהשדה, והתיישב לצדי. אשתו התיישבה במושב האחורי.

“מה שלומך דוקטור? מה שלום המשפחה? איך הילדים? יש גם נכדים?”

“כן, אדון אמזלג, יש לי שמונה נכדים”.

“כל הכבוד, ישמור אותם השם”.

חלפו כמה דקות של שתיקה. ואז נזכרתי בסוסה לבנה.

“תגיד, אדון אמזלג, מה שלומה של הסוסה לבנה? היא עדיין בחיים?”

עשיתי חישוב מהיר. סוסים חיים בממוצע כארבעים שנה. כשראיתי אותה היא כבר היתה מבוגרת מאוד.

“מה זאת אומרת? ודאי שהיא חיה. מסתובבת כל היום בשדה. פנסיונרית”.

“סליחה, אדון אמזלג, מה שאתה אומר אינו הגיוני. אותי לימדו באוניברסיטה שתוחלת החיים של סוסים היא ארבעים שנה”.

“תעזוב אוניברסיטה. הסוסה לבנה לא מתה. היא גם לא תמות”.

“לא?”

“לא. היא קיבלה את הברכה”.

“ברכה?”

“כן, דוקטור. ברכה!”

הוא החל לדבר בשטף, דיבורו קולח ופניו מאדימות כאילו זה עתה לגם בקבוק ערק: “זה היה בחורף שנת תשי”ג. סיימתי את עבודתי כשומר בתחנה ועמדתי, כמדי לילה, לנעול את השער. אותם ימים היו גשומים מאוד. ארובות השמים נפתחו וגשמים חזקים הציפו את הנגב. מבול אדוני, מבול! הגשם ירד ללא הפוגה יומם ולילה. הדרכים לא היו סלולות והכול התמלא בבוץ ומים.

ופתאום לבנה מסרבת לסחוב את הכרכרה. מוזר. הרי תמיד היא היתה סוסה טובה וממושמעת. אף פעם לא נאלצתי להשתמש בשוט כדי שתזוז, אבל הפעם לא היתה לי ברירה. הרי הייתי מוכרח לנעול את השער. מצאתי מקל וניסיתי לדרבן אותה בעדינות. שום דבר לא עזר. היא מיאנה לזוז. צעקתי, התחננתי אליה, הצלפתי בה – אבל היא בשלה. לבסוף ירדתי מהעגלה, תפסתי באפסר ומשכתי אותה בכוח לתוך הבוץ. וכך דשדשנו באטיות בתוך נחלי המים עד שהגענו אל השער.

לפתע הבחנתי בדמותה של אישה מחכה בתחנת האוטובוס. זה היה מוזר, שהרי האוטובוס האחרון לתל-אביב כבר עבר מזמן. מה יש לה לעשות כאן בשעה כזו תחת הגשם המצליף?

התקרבתי אליה.

`גברת, הלילה אין כבר אוטובוסים. חבל שתחכי לחינם בגשם הזה`, אמרתי לה.

`אני מחכה שהגשם ייפסק` היא השיבה לי. `אני גרה כאן במושב ממול`.

על ראשה היתה מטפחת דקה.

`בואי, גברת, עלי לעגלה`, ביקשתי ממנה. `אקח אותך לביתך. במבול כזה זאת סכנת חיים`.

אבל היא היתה נבוכה. `לא, תודה. אחכה שהגשם ייפסק. לא אפריע לאדוני`.

`גברת, בבקשה ממך, עלי לעגלה. אני יהודי מהמושב השכן. אני השומר של תחנת הניסיונות`. הראיתי לה את הרובה שלי.

היא הסכימה ועלתה לעגלה, רטובה ורועדת מקור.

חיפשתי את המקל כדי לדרבן את לבנה, ולפתע, אתה לא תאמין אדוני, התרחש נס אמתי”.

“נס? איזה נס, אדון אמזלג?”

“ברגע שאותה אישה התיישבה, לבנה שלי, אדוני, לבנה שלי כאילו קיבלה כנפיים. היא התחילה לדהור. ממש ריחפה מעל השלוליות. בגלל החושך והגשם הכבד איבדתי את הכיוון, אבל לבנה הובילה את הכרכרה כחץ מקשת. הכול התרחש במהירות מסחררת. לפתע היא נעצרה מבלי שהשתמשתי במושכות. הגענו לביתה של האישה.

`כאן אני גרה, אדוני`, היא אמרה לי.

מיהרתי לרדת ולעזור לה.

היא חייכה אלי. עיניה היו רכות וטובות.

`השם יברך אותך ואת סוסתך`, היא אמרה לי, `ויאריך את ימיכם על הטוב הזה שעשיתם עבורי`.

ואז נכנסה לתוך הבית ונעלמה.

הגשם המשיך לרדת בעוז אבל המשכתי לעמוד ליד הכרכרה. כה נרגש ומופתע הייתי.

התקדמתי בצעדים איטיים בשביל הבוצי המוביל לביתה. התקרבתי לדלת הכניסה. היה עליה שלט אבל לא הצלחתי לזהות את כל האותיות. רק ר` ו-ב`, לא יותר.

פתאום הבנתי. האישה הזו היא בתו של הרב הקדוש חיים חורי זצ”ל. וממנה קיבלתי את הברכה. היית מאמין, אדוני?”

הוא השתתק, אבל עדיין היה נרגש מהסיפור.

לא ידעתי מי היה הרב הקדוש חיים חורי זצ”ל, אבל התביישתי לשאול את אדון אמזלג.

מאז עברו עשר שנים, ובכל פעם בדרכי לעבודה אני פוזל שמאלה אל שדות המושב, בתקווה שאראה את הסוסה לבנה האגדית פוסעת במרחבי העולם הזה.

 

2. האילם

תחנת הניסיונות גילת היתה תחנת משנה של המכון לחקר וולקני שבבית דגן. אחת הפעילויות העיקריות שביצענו היתה ניסויים בגידולים שהובאו מחו”ל, על אדמת הלס שבנגב, כדי לראות אם האקלים מתאים להם.

הנוף האנושי של אנשי תחנת הניסיונות החדשה היה באותם הימים פסיפס של כל העדות שהגיעו לארץ, בעיקר יוצאי צפון אפריקה. המבוגרים עטו כיסוי ראש ומכנסיהם תפוחים. היה להם חיוך ביישני, שופע טוב לב ואהבה.

לעומתם היו הצעירים שסיגלו במהירות את סגנון הלבוש כאן – מכנסיים קצרים, חולצת עבודה, סנדלים וכובע טמבל. הם היו פחות חברותיים ולפעמים היה נדמה לי שבמבטם יש שמץ של עוינות.

מקרב חבורת הצעירים צד מבטי גבר צעיר. חסון מאוד ויפה תואר. החיוך שלו היה שובה לב.

באחד הימים הייתי זקוק לעובד שיבצע חפירת תעלה עמוקה כדי שנטמין בתוכה מכשירי מדידה. ביקשתי מיצחק, מנהל העבודה, שיזמין עובד חזק לחפירה.

למחרת קידם את פני חיוכו המקסים של הבחור הצעיר. הוא עבד במרץ, חופר עם המכוש תעלה עמוקה.

“עבודה קשה?” שאלתי אותו.

הוא הנהן בראשו והמשיך לעבוד.

“מה דעתך שנזרים קצת מים לתעלה כדי לרכך את הקרקע, ומחר יהיה קל יותר לחפור?” הצעתי.

הוא השמיע קול מוזר והמשיך להכות במכוש.

הייתי נבוך.

ניסיתי לברר אצל יצחק מה שמו של העובד.

“זה האילם”, אמר יצחק.

השנים חלפו, התחנה נבנתה וגלי הפועלים מלשכת העבודה פחתו, אבל בכל פעם שחזרתי מנסיעותי לחו”ל הבחנתי באילם, שנשאר בין העובדים הקבועים של התחנה.

עם הזמן הפכה התחנה למקום שוקק חיים, מרכז של חוקרים חדשים המכיל מעבדות משוכללות. כשהגעתי יום אחד לתחנה שמתי לב שהאילם נעלם מהנוף.

“איפה האילם?” שאלתי את יצחק.

“הוא בבית חולים. מכונית דרסה אותו”.

פני נפלו.

“אל תדאג”, יצחק ניסה להרגיע אותי. “הוא חזק. הוא יתגבר”.
נסעתי לבקר אותו בבית החולים.

“סליחה”, פניתי לאחות, “אולי את יודעת היכן מאושפז בחור צעיר שאירעה לו תאונת דרכים? שמו… הוא… הוא אילם”.

“כן. הוא שוכב בחדר 6”.

נכנסתי לחדר וראיתי אותו. הוא שכב עטוף בשמיכה. רק הכיפה והעיניים היוקדות שלו בלטו מחוץ לשמיכה. הושטתי את היד ונגעתי קלות בכתפו. הוא חייך אלי. החיוך שלו שבר את לבי. הוא עצם את עיניו וידעתי שגופו כואב.

עמדתי ליד מיטתו והסתכלתי בו. כשהרגשתי שהדמעות עומדות לזלוג על לחיי, מיהרתי לצאת מחדרו.

כעבור כמה ימים סיפרו בתחנה שהאילם נפטר. הלוויה תצא בשעה שלוש מבית החולים.

לא ידעתי דבר על מצוות לוויית מת, אבל חשתי חובה ללוות אותו בדרכו האחרונה.

ליד חדר המתים חיכה קהל גדול של אבלים. כנראה שיש כמה לוויות, חשבתי.

האלונקה והמון המלווים התחילו לנוע אחריה. מכל הכיוונים זרמו אנשים, רבנים נשואי פנים, שוטרים, חיילים וסתם עמך ישראל מכל שכבות הציבור. התקרבתי לאחד מאנשי התחנה.

“האם זה האילם?” שאלתי אותו.

“כן”.

“וכל האנשים האלה באו ללוויה שלו?”

“מה, אתה לא יודע? האילם הוא בנו של הרב הקדוש והנערץ חורי זצ”ל”.

 

3. ההילולה

באחת מתקופות השירות שלי במילואים בדרום קיבלתי פקודה לאבטח עם מחלקת הסיור שלי את בית הקברות בבאר שבע.

“מפקד משטרת באר-שבע יתדרך אותך במקום כשתגיע לשם”, נאמר לי בקשר.

כבר בכניסה המערבית של באר שבע דרכנו נחסמה על ידי מאות רכבים שזרמו העירה. כולם נסעו לבית הקברות.

החלטתי לעקוף את הכביש הפקוק ולהגיע לבית הקברות דרך השדות. בדרך מיקמתי תצפיות על הרכסים השולטים על בית הקברות ועל בריכות המים של מקורות.

הגעתי לבית הקברות ברגל.

כמות הרכבים והאנשים שזרמו לאתר הקטן היתה מדהימה. היה ברור לי שהם הגיעו מכל רחבי הארץ. הבלגן היה מוחלט. משפחות התמקמו בשבילים שבין המצבות, עמוסות בסלים, כלי בישול וצלייה. העשן והריחות הציפו את השטח.

לבסוף מצאתי את מפקד משטרת באר שבע. הוא ישב עם משפחתו על שמיכה, עליה היו בקבוקים וסירי אוכל.

כאשר הסברתי לו את מטרת בואי הוא חייך.

“תעזוב, לא צריך כאן שום אבטחה. זאת חגיגה של הצדיק הרב הנערץ חורי זצ”ל. הוא שומר עלינו”, אמר ודחף לי פחית בירה קרה.  “שרה, תני לאדון המודאג משהו לאכול. וגם לחיילים שלו”.

בדרכי החוצה נדחקתי למרכז ההילולה, ליד קבר הצדיק. הצפיפות רבתה, עשן נרות הזיכרון התערבב בעשן המנגלים והבשר הצלוי והרגשתי חנק בגרון. נדחפתי בכל כוחי והגעתי לקבר. היה זה קבר פשוט שביום רגיל לא הייתי מבחין בו כלל. את הקבר הקיף מעגל של נשים, גברים וילדים שהתפללו ביבבה מיוחדת.

המחזה הזה היה קצת מוזר לבוגר קיבוץ כמוני. הצפיפות, החום והמחנק החלו לתת בי את אותותיהם. הרגשתי שגלי חום וזיעה מציפים אותי, ובלי משים החלקתי בין שתי מצבות. הרגשתי שאני צולל ומתמוטט.

ראיתי במעורפל עשרות ראשים רכונים עלי. אישה זקנה הזליפה מים קרים על פני. “והוא רחום יכפר עוון…” היא מלמלה.

ואז פקחתי את עיני. האישה הסתכלה עלי וחיוך האיר את פניה.

זה היה החיוך של האילם.