אהבתי לסוסים התבטאה בשנים האחרונות כשהתחלתי לתת למכונית שלי שמות של סוסים. כשהיתה לי פיג’ו קראתי לה “רוזיננטה”, הגלנט נקראה “ג’ממה”, הקבליר הפכה להיות “פאגר” (השחר).

אהבת הסוסים שלי הגיעה אלי בתורשה. הראשון היה אבי. הוא מרד במורשת המשפחה הרבנית, התגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה ולחם בחיל הפרשים. חיל הפרשים נחשב אז לאליטה ושירתו בו רק בעלי ממון ומעמד שהיה להם סוס, ואת המדים והציוד היה עליהם לממן בעצמם. עד לפרוץ המלחמה לא גייסו יהודים לחיל, אולם בשל האבדות הרבות במלחמה התחילו לגיס לחיל גם יהודים. אבא השתתף בקרבות קשים במלחמת העולם הראשונה, וקיבל עיטור ודרגת סמל. בנס הוא נשאר בחיים. הוא המשיך לשרת במילואים ולכן היה זקוק לסוס. הוא קנה סוס שחור מגזע ערבי שהצטיין ביופיו, אל פ’אגר (השחר). הסייס, איוון שמו, היה מלח רוסי שערק מאוניית קרב בזמן המהפכה והתגלגל בין הליפובנים (שבט רוסי נרדף). רווק, שתיין כבד שהקדיש את חייו לסוס ולוודקה וביתו היה עם סוסו באורווה. אבא קנה כרכרה דו-גלגלית, “באריצקה”, שהנסיעה בה דמתה לרחיפה באוויר בגלל הקפיצים והגלגלים המשוכללים. בכל בוקר התייצב איוון לפני הבית, לידו הסוס והכרכרה מבריקים בניקיונם. הכרכרה הייתי הטקסי של אבי, ובהפסקות איוון היה נרדם, אוגר כוחות למפגש עם הוודקה, אהובת לבו.

בין הסוס לאחי נוצר קשר מיוחד. אחי נהג תמיד להביא לו קוביות סוכר וגזרים, ליטף אותו וטיפל בו באהבה. באחד הימים פנה מפקד האזור לאבא וביקש שישאיל לו את הסוס למצעד יום העצמאות. אבא הסכים והקצין, בדרגת אלוף משנה, רכב עם הסוס בראש המצעד. לפתע הסוס ראה פתאום בקהל את אחי ואת אבי, עזב את המצעד והתקדם לקראתם. כל מאמציו של הקצין להשתלט עליו עלו בתוהו. אבא הבין מיד מה קרה, הוא תפס את אחי ושניהם יצאו מטווח הראייה של הסוס, והסוס חזר למצעד.

באחד הימים, במהלך נסיעה רגילה, הסוס נבהל מצפירת משאית, השתולל וריסק את הכרכרה לרסיסים. אבא ואיוון נחבלו קשה ושברו עצמות. הסוס איבד דם ומת. נשאר ממנו רק הסיפור ושמו, אל פ’אגר.

המפגש שלי עם סוסים התרחש בגבעת השלושה. לשומר השדות היה סוס שחור גזעי ולחברי הקיבוץ אסור היה לרכוב עליו. בועז ויכין היו שני סוסי עבודה בלגיים יפהפיים שהיו רתומים לעגלת המספוא של הרפת. וָלודיה העגלון נהג לשבת על מושב העגלה כמלך בגדוד. בכל יום היינו מעמיסים את העגלה בכמה טונות של תלתן קצור בחרמש, כאשר ולודיה בונה את הערמה בצורת קובייה מדויקת ומוביל את העגלה העמוסה מ”נזלה” דרך פתח תקווה לגבעת השלושה.

ולודיה הבחין בחיבה הרבה שלי לסוסים ויום אחד הוא אמר לי שאני יכול לקחת את העגלה הריקה לנזלה ולהביא שק של דשן. נדהמתי, אבל התאוששתי במהירות וקפצתי למושב העגלון. הסוסים הרגישו מיד שמי שמחזיק במושכות הוא טירון ופתחו בדהרה מטורפת. כל המאמצים לבלום אותם עלו בתוהו. משכתי את המושכות, צעקתי, התחננתי, בכיתי, אך דבר לא עזר. ידעתי שהאסון יתרחש במעבר הצר שבכניסה למתחם החצר, שם המרחק מהעמודים של השער לדופן העגלה הוא כ-20 ס”מ בלבד, והמשמעות היא התרסקות. הסוסים התחממו והזיעו והאיצו את דהירתם לקראת השער. לא יכולתי לעשות כלום. עצמתי את העיניים ומלמלתי תפילת “שמע ישראל”. ואז העגלה נעצרה. פתחתי את עיני וראיתי שהיא נעצרה ממש לפני מחסן הדשנים. הייתי מותש לחלוטין, שטוף זיעה ומוכה הלם. ירדתי מהעגלה ובצעדים כושלים התקרבתי לסוסים. הנחתי את ידי על ראשם ובכיתי.

במלחמת השחרור הגיעה למשלט שלנו סוסה. היא ברחה מכיוון תל אל-ג’מה וכמעט עלתה על שדה מוקשים שהקיף את המשלט. היא היתה יפהפייה, צבעה לבן-אפור. קראנו לה ג’ממה.

בתום המלחמה ג’ממה היתה הסוסה של שומר השדות. הקמנו אוהל קטן בשטח שבו היה עתיד לקום היישוב בארי. האוהל שימש מגורים לשני שומרים וג’ממה שימשה לסיורים שלהם ביום ובלילה. ידעתי שאוכל לרכוב עליה אם אהיה שומר והחלטתי להתנדב לשמירת השדות.

כל יום היה חג עבורי. הנגב פרח בשלל צבעים בעקבות גשמי הברכה, השטח היה עצום – כשלושים אלף דונם מכביש עזה-באר שבע עד נחל הבשור. דהרתי על ג’ממה כמו מטורף סרקתי כל תל, כל ואדי, גיליתי עשרות בורות מים ומָמגורות תבואה עתיקים. הייתי בשיכרון חושים. לא חשבתי על סכנת המוקשים ועל מסתננים שהסתובבו חופשי בשטח. הרובה הקנדי היה תמיד מוכן לשליפה, אבל הבעיה היתה מי יורה ראשון.

באחד הסיורים היה עלי להביא אספקה לאוהל ממשלט נחביר. כשלושה קילומטרים הפרידו בין האוהל למשלט נחביר. התקדמתי בניחותה רכוב על ג’ממה בשדה הפתוח שהיה מכוסה במרבד פרחים וצמחים.

פתאום הסוסה נתקלה במשהו. היא צנחה לארץ ואני עפתי מעל ראשה ונחתי על הבטן. קמתי המום והרגשתי שאני נשטף בנוזל. זה היה דם. ג’ממה פרפרה על האדמה וזרם דם אדיר פרץ מראשה. הורדתי את החולצה וניסיתי בכל כוחי לעצור את הדימום. הדם והדמעות סימאו את עיני. צעקתי לעזרה אבל המשלט היה רחוק והמדבר אדיש. כל ניסיונותי עלו בתוהו. ג’ממה החזירה את נשמתה לבורא, ואני בתוך שלולית של דם בכיתי כמו תינוק.

חזרתי למשלט, סוחב אחרי את הרובה הקנדי שלי בגרירה על האדמה. התצפיתן שלח מיד את החובש עם אלונקה ותגבורת. קיבלתי זריקה וישנתי כעשר שעות רצופות. חברי במשלט קברו את ג’ממה ליד מקום נפילתה והקימו סביב המקום גלעד מאבנים.

אחרי המקרה הזה השתדלתי להתרחק מסוסים, עד בית גוברין. בתוקף תפקידי כמרכז משק בקיבוץ, קיבלתי את הסוס היחיד שהיה שם. זה היה סייח צעיר שאמו נגנבה באחד הלילות, למרות השמירה הקפדנית שהיתה אז בקיבוץ. אמו היתה סוסה של קצין משטרת צפת, סוסה אנגלית טיפוסית, גבוהה וצבעה חום. הסייח ירש מאמו רק את הצבע החום, אך בשאר התכונות היה שונה לחלוטין. נמוך, מרדן וחסר חן. הוא גדל פרא ולא אולף לרכיבה ולכן השתולל ולא נשמע לפקודות.

עבדתי קשה עד שהצלחתי להשתלט עליו. בכל פעם שישבתי עליו הוא פנה ימינה או שמאלה באופן פתאומי בניסיון להעיף אותי מעליו, אבל הייתי דרוך מאוד והצלחתי לאחוז חזק באוכף. לבסוף הוא קיבל את מרותי והפכנו לידידים טובים, אם כי השתדלתי לשמור על מרחק מסוים בינינו, לקח ממאורעות העבר.

נתתי לו את השם “פיץ” מ”פיצפון” שתאם את קומתו. הייתי רוכב עליו שעות בגבעות בית גוברין, במערות ובייחוד במטעים נטושים, בחיפוש אחרי תאנים ומשמשים, כי היינו קצת רעבים בקיבוץ. כעבור שנה עזבתי את הקיבוץ כדי ללמוד ונפרדתי מפיץ. 

חשבתי שהרומן שלי עם סוסים הסתיים לתמיד, אבל בחיים יש הפתעות. זה קרה באחד השבתונים, באוניברסיטת דֶוויס בקליפורניה. יום אחד נתקלתי במודעה בעיתון המקומי, שמזמינה את חברי הסגל לעבור קורס רכיבה על סוסים. התברר שהאוניברסיטה מחזיקה באליפות הפולו בארצות הברית, ושיש לה אורוות סוסים חלומית. הקבוצה שלנו כללה שבעה מִתלמדים. השיעורים הראשונים היו כצפוי מעצבנים, והתרכזו בניקוי של הסוס והרכבת האוכף והרסן. הסוסים היו ברובם “גמלאים”, אדישים ומנומנמים.

לפני כל שיעור היינו צריכים לתפוס אותם כששוטטו בחורשה מגודרת. כמחצית השיעור התבזבזה ברדיפה מטופשת אחר הסוסים. המדריכים ישבו ליד הגדר והתגלגלו מצחוק מהניסיונות הכושלים שלנו לתפוס את הסוסים.

יום אחד קרה נס. הסוס שלי בא אלי והלך אחרי לסככת השיעורים. כשהמדריכים ראו שהדבר חוזר על עצמו כמה פעמים, הם נתנו לי את הכינוי “קוסם הסוסים”.

הנס השני קרה בפעם הראשונה שיצאנו מהמתחם לרכיבה בשדה הפתוח. התקדמנו בטור לאורך ערוץ של נחל, באיטיות מרגיזה. הנוף היה מקסים. לפתע הסבלנות שלי פקעה. סימנתי לסוס שאני רוצה פעולה והוא התחיל לדהור כמו רוח. דהרתי בשדה, בגבעות, קפצתי מעל גדרות והשתוללתי כמו ברודאו. ידעתי שאין לי מה להפסיד. ממילא ידיחו אותי, לפחות איהנה כמו שצריך.

בתום ההשתוללות הזו הוזמנתי למנהל המתקן. להפתעתי הוא הציע לי להצטרף לקבוצת הפולו. בסופו של דבר לא הצטרפתי לקבוצה, אבל קיבלתי מהאוניברסיטה סוסה חלומית בשם “ליידי”, לרכיבה חופשית ללא תשלום. קרעתי איתה את כל האזור והגעתי עם הליידי שלי עד סקרמנטו, בירת קליפורניה.

במסיבת הפרידה שלי מהמחלקה ניגש אלי פרופסור גרמני, השלומיאל ביותר מבין תלמידי קבוצת המתלמדים בפולו.

“תגיד לי”, הוא אמר “מה הסוד שלך שגורם לכל הסוסים לנהור כך אחריך?”

חייכתי אליו. “אתה לא מכיר את הפתגם ששמן חזק יותר מברזל?”

כשראיתי שהוא עדיין לא מבין הסברתי לו למה התכוונתי: תמיד היו לי בכיס האחורי של המכנסיים גזרים אחדים, שנועדו לסוסים.