חיי השגרה והשלווה במשפחה שלנו, שנמשכים כבר 51 שנים, הופרעו פעמים אחדות מהתפרצויות קשות של אי-הסכמה וריב. חשוב לשחזר ולנתח את המקרים בפרספקטיבה של הזמן החולף. בזיכרוני נחרטו שלושה מקרים כאלה.
הראשון – משבר העישון. מאז הכרתי את אשתי היא היתה מעשנת כבדה. התחננתי שתפסיק לעשן. בשנות החמישים עדיין לא ידעו על הנזקים החמורים שגורם העישון, אבל אני הייתי לא שקט. כשהיא היתה בהיריון הגברתי את הלחץ עליה. כשהבקשות והצעקות לא עזרו ביקשתי שנלך ביחד לייעוץ אצל רופא.
אנחנו נכנסים לחדר הרופא ולתדהמתי אני מבחין שהוא אוחז בסיגריה ומעשן. נו, איזה ייעוץ אני כבר יכול לקבל מאדם מעשן? ובכל זאת, אמרתי לו שאני חושש מכך שאשתי מעשנת בתקופת ההיריון. הוא הוריד מיד את הסיגריה והחזיק אותה מתחת לשולחן. “עדיין אין בידינו ממצאים מדעיים”, הוא אמר, “אבל אני ממליץ שלא תסתכנו. אני בעד הפסקת העישון”.
אבל גם זה לא עזר. לאשתי לא היה כוח או רצון להיגמל מהרעל המסוכן. המריבות בנושא הזה הובילו לתקופות ארוכות של ברוגז ומתח בינינו, אבל העישון נמשך.
רק אחרי 32 שנים היא הפסיקה לעשן. זה קרה אחרי שהתגלתה אצלה הסכמיה לבבית. בדיעבד, ברור שנלחמתי מלחמה דון-קישוטית. באותה תקופה לא היו אמצעי גמילה ובעיקר לא היתה מודעות לנזקי העישון.
המקרה השני קשור לשביגער (החותנת) שלה, אמי ז”ל.
חזרתי מנסיעה קצרה לארה”ב. השאלה הראשונה ששאלתי את אשתי היתה מה שלום אחי ואמא שלי.
“אחיך נופש בספרד”, היא השיבה, “ואמא שלך בבית חולים”.
“בית חולים? מה קרה לה?”
“תירגע, אין לה שום דבר. חוץ מלחץ דם גבוה הרופאים לא מצאו כלום”.
“ביקרת אותה?”
“לא”.
זה הספיק לי. לא שאלתי מדוע ופרצתי בצעקות איומות.
כשהגעתי לבית החולים אמי אמרה שעכשיו הכל בסדר. התברר שאחרי שנסעתי לכנס בחו”ל ואחי נסע לנופש בספרד, היא פחדה ששני הדוקטורים שלה נטשו אותה. עכשיו היא רגועה.
למחרת התאספו כלל הרופאים במחלקה סביב מיטתה של אמי כדי להתבונן בנס רפואי. לחץ הדם שלה ירד מ-190 ל-120.
אחר כך, כשחזרתי הביתה רגוע ושוחחתי עם אשתי על העניין, היא סיפרה לי שהיא אלרגית לבתי חולים ושהיא נתקפת חרדה כאשר היא נאלצת לבקר שם. עד אז לא ידעתי על כך.
המקרה השלישי התרחש כאשר היינו כבר בגיל מתקדם. בעיות בריאות פקדו אותנו ללא הרף ונאלצנו להתנזר מכמה תענוגות של החיים. לי היה דווקא קל להתגבר על האיסורים, אולם עבור אשתי זאת היתה טרגדיה. היא אינה עומדת בכך ומדי פעם קונה דברים אסורים, בליווי אלף תירוצים: היום יום ההולדת של יואב, תוצאות הבדיקות היו טובות, שי עברה את המבחן.
הלב נשבר לי כשאני רואה עד כמה קשה לה להיפרד מהמאכלים האלה, אבל ביודעי את הסכנות אני נוקשה ובלתי מתפשר בנושא הזה. בתדירות של אחת לחודשיים פורץ ריב מר וכואב שנגמר בהבטחה מחודשת מצידה שזו הפעם האחרונה. היא כמובן אינה עומדת בפיתוי וחוזרת לסורה. אחד התרגילים הנחמדים שלה קשור לביקורי הילדים והנכדים. היא קונה ארטיקים, גלידות ועוגות כיד המלך, בתקווה שיישאר קצת. אני משגיח בקפדנות וזורק את כל העודפים לפח.
בפעם האחרונה היא הצליחה להסתיר ממני עוגת תפוחים שלמה שאותה היא חיסלה בשלושה ימים. במקרה פתחתי את פח האשפה וגיליתי את התבנית הריקה. ראיתי בכך עילה להכרזת מלחמה. הצעקות נשמעו למרחקים, הפכתי שולחן ואיימתי שאעזוב את הבית, וכדי להמחיש עד כמה אני כועס סירבתי במשך יממה לטפל ברגליים שלה הזקוקות לטיפול יום יומי.
הלב נשבר בתוכי והרגשתי שאני מתמוטט. גם היא היתה בלחץ קשה וחששה שאקיים את האיום. לבסוף היא ניגשה אלי והבטיחה שזו הפעם האחרונה שהיא נוגעת בעוגות. ההתפייסות החזירה אותנו למסלול ולשגרה ושנינו נשמנו לרווחה.
שמתי לב שבעת זיקנה כל תקרית מתגלגלת במהירות להקצנה מוגזמת. אולי בתקופה הזו התגובות באות מהמוח הקדמון. כל הבלמים ששומרים על התנהגות נורמטיבית נשחקים. הדרך היחידה להילחם בזעם ובכעס היא לנטרל מראש את הסיבות השכיחות למריבות, וכך אנחנו עושים.
סיכמנו בינינו קווים אדומים שהגענו אליהם תוך כדי הידברות ושכנוע הדדי.
וגם, החלטתי להשתתף בקניות. כדי למנוע הפתעות.