בשנות החמישים עדיין האמינו שהישועה הכלכלית של המדינה תבוא מהחקלאות המתקדמת שלנו. רוב היוזמות להכנסת גידולים חדשים הסתיימו במפח נפש. בין הגידולים האלה היה גם הקפה. חותני, חובב חידושים והמצאות, נִשבה מיד ברעיון וביקש מהאיידם (החתן) שלו האגרונום להשיג לו שתיל.
הסברתי לו שיש עדיין המון בעיות לא פתורות בגידול הקפה, ולא משחררים שתילים – אבל זה לא עזר. כאשר נכנס לאבא ביקל רעיון לראש הוא אינו מרפה.
ראשית חכמה, שולחים למערכה את השוויגער, החותנת אמא ביקל. את התרגיל הזה כבר הכרתי. כדי לחוס עליה הסברתי לה ששתילי הקפה נמצאים בהסגר ואסור להפיצם.
זה הועיל רק לכמה שבועות, עד שיום אחד אבא ביקל תפס את יהודה, חברי הטוב. הוא הסביר ליהודה על רצונו לעזור בהכנסת גידולי הקפה לארץ, ובסך הכל הוא מבקש שתיל אחד. כהרגלו, תיבל את השיחה בסיפורים על הצבא הבריטי ועל ביקוריו במטעי הקפה באפריקה באותה תקופה.
יהודה ז”ל היה יהודי טוב לב ואהב לעזור. הוא ידע שאני מרובע והחליט שלא לספר לי על המפגש ביניהם.
באותה עת היינו בבחינות הגמר בפקולטה. לפנות ערב חזרנו הביתה דרך שביל העובר בתוך חלקות הניסוי מאחורי הפקולטה. ירד גשם. יהודה לבש מעיל גשם אפור אופנתי, ואני סחבתי מטרייה. השביל היה בוצי מאוד ויהודה התחיל לפגר קצת אחרי. סובבתי את הראש לאחור וראיתי אותו קם מהארץ ומכניס לכיס מעילו דבר מה, כשחיוך רחב נסוך על פניו. כשהגענו ליד השער של ביתי הוא חייך שוב ואז הכניס יד לכיס המעיל ושלף משם שתיל יפהפה של קפה, בתוך שקית פלסטיק שחור.
מאוחר יותר התברר שהכיסים הקרועים של מעיל הגשם של יהודה אפשרו לו לטמון שם את השתיל שנועד לאבא ביקל, אולם אני לא ידעתי על כך דבר וגם לא שאלתי.
אבא ביקל היה ברקיע השביעי וניגש מיד לתכנון של מבצע השתילה. תחילה הוא חפר בור בעומק מטר ואז הביא מעגלון זבל סוסים והכין מצע גידול לשתיל, כמו בבית בפולניה. הזבל יתפרק לאט, תוך כדי שחרור חום שישמור על השתיל הרגיש מפני הקור. השתילה בוצעה בעומק של חצי מטר מתחת לפני הקרקע כדי להגן על השתיל מפני רוחות. את הבור הוא כיסה מלמעלה בזגוגית של חלון ישן וכך פתר בצורה אלגנטית את בעיית הקרינה.
רק אחרי שהעבודה הושלמה הוא פנה אלי.
“נו, ראית מה עשיתי? מה דעתך על התכנון והביצוע?”
הפעם היה לי שכל. “כל הכבוד”, טפחתי לו על הגב. “אִינְתָ חביר” (מומחה-ידען בערבית).
ההתחלה היתה ורודה והשתיל צמח נפלא. עד שבא המשבר. השתיל התפגר וכל המאמצים להצילו עלו בתוהו.
טקס הקבורה היה פשוט. סתמנו את הבור ולא נשאר כל זכר מחלום הקפה העברי.