אחרי שסיימתי את לימודי בירושלים בשנת 1957, הגעתי לפקולטה לחקלאות ללימודי התואר שני . גרתי בחדר שכור ביחד עם יהודה, חברי ללימודים, שהיה כבר נשוי וגר בירושלים. באותה תקופה אזלו לי כל החסכונות ונאלצתי לחפש עבודה. כל החיפושים עלו בתוהו. ברחובות לא היתה אז עבודה לסטודנטים.

ואז שמעתי שיש עבודה בעירייה. ניגשתי לשם.

התברר שהווטרינר צריך מרעיל של כלבים משוטטים שלא היו להם בעלים. באותם ימים שוטטו במעברות סביב רחובות מאות כלבים והיתה סכנת כלבת.

הייתי נואש והסכמתי לעשות את העבודה. בכל לילה הייתי צריך לקום בשעה שלוש ולהגיע למעברות. תחילה זו היתה מעברת זרנוגה. השיטה היתה לפתות את הכלבים במשולשי גבינה שהכילו רעל. כמי שאוהב כלבים ומגדל אותם הדבר גרם לי ייסורים רבים ובכל יום חזרתי ללימודים עצוב ומדוכא.

הכלבים כבר ידעו לשם מה הגעתי ולא נגעו במשולשי הגבינה. מאחר שהתשלום היה לפי מספר הכלבים שהורעלו, היו ימים שבהם לא הרווחתי פרוטה.

יהודה שהבחין במצוקתי השאיל לי לצורך העבודה את האופניים של אשתו כדי שיקלו עלי בעבודה.

“מה דעתך שאצטרף אליך לעבודה?” הוא הציע יום אחד.

הופתעתי. יהודה אהב לישון עד מאוחר והיה קשה מאוד להעירו. עבורו זה היה ויתור גדול. לא היה לי ברור אם הצעתו נבעה מאחווה של לוחמי פלמ”ח או מפרץ של סולידריות סוציאליסטית, או שהוא סתם רוצה לעזור לשלימזל.

וכך יצאנו בוקר בוקר למעברות. הוא מפדל על האופניים ואני מאחור, על הסבל.

אני לא מאמין בניסים אבל אי אפשר להסביר אחרת את מה שקרה. עם יהודה, לא רק שהכלבים לא ברחו לנו, הם התקרבו ואכלו ברצון את הפיתיון. בעירייה התחילו לחשוד, אבל מספר הגוויות הוכיח שהדיווח אמיתי. יהודה לא הסכים כמובן שנתחלק בכסף שהרווחנו והמשיך לעזור לי.

הימים חלפו, סיימנו לעבוד במעברות סביב רחובות ועברנו למושבה עצמה. גם שם הכל עבד כמו שצריך, למעט מקרים שבהם כלבים התקרבו לפיתיון, הריחו והסתלקו. בכל זאת, זאת היתה אוכלוסייה קצת שונה של כלבים, כלבים אניני טעם (פיין שמעקערס).

יום אחד יהודה זרק את הגבינה לעבר פודל ששוטט באזור. הפודל התקרב ונראה כמתלבט אם לטעום ממנה.

לפתע שמענו צרחות: “רוצחים! פושעים! משטרה! משטרה!”

זאת היתה בעלת הפודל. היא השקיפה מהחלון על המתרחש והחלה להקים מהומות.

ברחנו מבוהלים מהמקום. ידענו שהגברת תפיץ את המידע לכל המושבה ופרנסתנו בסכנה.

כעבור כמה ימים הודה לי הווטרינר על עבודתי המסורה והודיע לי על הפסקת העבודה. בדיעבד התברר שבעלת הפודל היתה אשת ראש העיר.

מעז יצא מתוק. קיבלתי עבודה במכון ויצמן כמשגיח לילה על ה”ויצק”, הגולם של רחובות שהיה המחשב הראשון במדינת ישראל. שם גם פגשתי את מי שהפכה להיות אשתי, שוריק. ליצני הדור טוענים שזה המקרה הראשון בהיסטוריה שהמחשב האלקטרוני פעל כשדכן.