בין החברים שלי היה ילד שהיתה לו רגל תותבת. שמו היה אבי.

סיפרו שהוא איבד את רגלו בגלל זיהום. התותבת היתה משוכללת מאוד לאותם ימים, עשויה עור ומתכת קלה.

אבי היה ילד שמנמן ופיקח מאוד, וכמוני, היה אספן בולים נלהב. מדי פעם החלפנו בינינו בולים.

המוניטין שלי הרקיע שחקים כאשר הצלחתי לרכוש משוויץ את קטלוג הבולים “צומשטיין”. הדבר היה כרוך בתשלום של סכום אגדי באותה תקופה, שאבא שלי שילם. כל ילדי השכונה באו לראות את הקטלוג ולחשב את ערכו של האוסף שלהם.

הלהיט באוסף שלי היה בול של טוגו, מושבה גרמנית באפריקה, עם דמותו של הקיסר פרנץ יוסף בצבע כחול. ערכו בקטלוג היה 1,400 פרנקים. כל מי שהגיע אלי ביקש לראות את היהלום שבאוסף שלי.

באחד הביקורים הגיע אבי וביקש להסתכל בבול המפורסם. אחרי שהתבונן בבול הוא ביקש שאביא את הקטלוג כדי שיברר פרטים על בול חדש שרכש. יצאתי מהחדר והבאתי לו את הקטלוג. הוא בדק דבר מה, החלפנו כמה מילים והוא הלך.

כעבור כמה ימים גיליתי לתדהמתי שהבול המפורסם שלי ניזוק. היה בו קרע קטן שפסל אותו לחלוטין. הייתי בטוח שידו של אבי בדבר. בכיתי וצעקתי כמו מטורף ואיימתי שאשבור לו את הראש. הורי ניסו להרגיע אותי ואמרו שאין לי כל הוכחה שהוא אחראי למעשה הזה, ואבא הבטיח שייתן לי כסף לקניית בול בעל ערך דומה, זאת בתנאי שלא אפגע בילד נכה.

החלטתי לוותר לאבי, אבל ניתקתי עמו את הקשר.

החודשים חלפו. באחת מחופשות הקיץ בניתי עם אחי עגלת נסיעה עשויה מגלגלים וצירים של עגלת תינוק. זו היתה מלאכת מחשבת פרט לחיסרון אחד: בעגלה לא היו מעצורים.

מסלול המרוצים שלנו החל בראש גבעה ומשם לרחוב צדדי תלול מאוד שכמעט לא היתה בו תנועה. את העצירה עשינו על ידי שבירה ימינה בתום המסלול, באמצעות הגה שהיה חוט, לתוך שדה לא מעובד. כל ילדי השכונה זכו לסיבוב והשמחה היתה רבה.

יום אחד, אחרי הלימודים, יצאתי לסיבוב עם המכונית. אבי היה שם. הוא ישב והתבונן בי. התעלמתי ממנו ויצאתי לגיחה הראשונה. כשעליתי שוב לראש הגבעה העפתי בו מבט. הוא בכה. כאב לי עליו אבל לא עשיתי דבר ויצאתי לסיבוב השני לבדי.

כשעליתי בפעם השלישי הוא ניגש אלי, עיניו אדומות מבכי. “אני מבקש סליחה על מה שעשיתי. אני מוכן לפצות אותך. אתן לך את כל אוסף הבולים שלי”.

לבי נשבר. החלטתי לסלוח לו.

“בוא, עלה על העגלה. החזק בי חזק”, אמרתי לו.

אבי עלה והמכונית זינקה, בעוד הוא משמיע צעקות שמחה. זה היה כיף אמיתי.

לפתע הופיעה במורד הגבעה עגלת החמור של מחלק הנפט.

אחוז אימה גררתי בכל כוחי את  הרגליים על הארץ כדי להאט, אבל משקלו הכבד של אבי רק הוסיף תאוצה. ניסיתי לסובב ימינה את חוט ההגה בניסיון נואש למנוע התנקשות חזיתית עם החמור, אבל לא הצלחתי. שנינו התהפכנו.

כנראה עברו כמה שניות עד שהתעוררתי חצי מעולף. המחזה שראיתי היה נורא. לידי, על הארץ, היתה רגל תותבת, רצועותיה קרועות.

חיפשתי את אבי. הוא שכב על הגב במרחק של כמה מטרים ממני, מעולף. רגלו הבריאה שתתה דם.

לאחר שהזעקתי עזרה הוא הובל בדחיפות לבית החולים והוכנס לחדר הניתוח בניסיון להציל את רגלו המרוסקת.

כל מחשבותי התמקדו סביב הדאגה לשלומו. כל כך רציתי להבטיח את שלומו אך לא ידעתי כיצד לעשות זאת.

החלטתי לפנות לאלוהים. כילד שגדל בבית שאינו דתי, לא ידעתי איך מתפללים. נזכרתי שבחגים ראיתי את דודי בבית הכנסת, ממלמל ובוכה בעיניים עצומות. עצמתי את עיני וניסיתי לחבר תפילה ובה ביקשתי מאלוהים שישמור על אבי. לראשונה בחיי חוויתי את תחושת המצוקה שהובילה לאמונה בשם. לא ידעתי אז להבחין בין אמונה לשמה ושלא לשמה. האמנתי במה שהשם מעניק לאדם.

הימים חלפו להם בהמתנה ארוכה מבלי שידעתי מה יהא גורלו של אבי.  ואז יום אחד אבא הגיע והודיע שקרה נס. החום של אבי ירד ורגלו ניצלה.

חלפו השנים ואני בדרכי לבקר את הנכדים בתל אביב.

אחרי חיפושים ממושכים מצאתי חניה ברחוב צדדי, יצאתי מהרכב וניסיתי לזהות את שם הרחוב ומספר הבית שבצדו חניתי. לפתע הבחנתי בשלט נחושת על אחד העמודים. על השלט היה כתוב “ד”ר אברהם, גינקולוג”.

זה היה אבי.

התחשק לי לעלות אליו, לדפוק בדלת ולדבר אתו. רציתי להגיד לו שאני חב לו תודה על שתי תובנות שקיבלתי בזכות ההיכרות עמו. בזכותו הבנתי כבר כילד מהם רוע וקנאה אנושית. התובנה השנייה היתה האמונה באל רחום וחנון שהנחתה אותי כאשר הייתי במצוקה ולא ידעתי לאן לפנות.

לא עליתי לקליניקה של אבי, אבל דמותו נותרה חקוקה במוחי.