אחרי הכרזת המדינה השתוללנו כל הלילה בפרץ שמחה שקשה לתארו. למחרת קמנו בשעה ארבע בבוקר כדי
אחרי הכרזת המדינה השתוללנו כל הלילה בפרץ שמחה שקשה לתארו. למחרת קמנו בשעה ארבע בבוקר כדי להמשיך באימון במקלע ברן, במסגרת תוכנית אימון מזורז של ההכשרה לקראת מלחמה. תוך כדי האימון בחורשת האקליפטוס ליד הקיבוץ, החלה התקפה של מטוסים מצריים על תל אביב. בהתקפה נהרגו 42 אזרחים. למדינה שקמה לא היו כל אמצעים נגד מטוסים, והספיטפיירים המצריים חגגו בשמים. תחושת חוסר האונים לא הוסיפה למורל.
כעבור מספר ימים היתה התקפה על שדה התעופה תל ליטבינסקי. גם שם הטייסים המצרים טסו בגובה נמוך והטילו פצצות ללא חשש מתגובה. ב-3 ביוני 1948 התרחש נס. באותו יום, לפנות ערב, הטילו שני מטוסי דקוטה מצריים פצצות על תל אביב ופתח תקווה, דרך פתח המטוס. אותה שעה היינו בחפירות, מביטים לשמים בייאוש. לפתע הופיע כלי טיס קטן, מכסיף באור השמש השוקעת, ופלט צרורות של כדורים לכיוון הדקוטות. מהומת אלוהים קמה בחפירות. “זה שלנו! יש לנו מטוס קרב!” המבוגרים בכו מאושר. אנחנו, הצעירים, רצנו כמטורפים ועלינו על גג חדר האוכל כדי לעקוב אחרי הקרב שהתנהל בשמים. ראינו את אחת הדקוטות בוערת ומיד צוללת באזור חולות נבי רובין. כעבור זמן קצר הופלה גם הדקוטה השנייה. היה זה מסרשמיט ס119, היחיד שהיה כשיר באותו יום, והוא הוטס על ידי מודי אלון. מתברר שכמונו, כל תושבי תל אביב והסביבה ראו את הנס.
החל מאותו יום עברה השליטה בשמים אלינו, ואוזלת היד הפכה לחגיגת ניצחון.
מוקד חדש להתרגשות היה הופעתם של חברי הכשרת גבעת השלושה שלחמו בירושלים ובהפוגה הראשונה חזרו להתארגנות ולמנוחה. ליווינו אותם לכל מקום והקשבנו בצימאון לסיפוריהם על קרבות ירושלים, על גבורתו של נתן קליינברגר, שאיבד בקרב את עינו השמאלית ואת שתי ידיו, ועל עוז רוחו של בנימין שנפל בקרב. התרשמנו בייחוד מהשלל שהביאו אתם הלוחמים – מגוון כובעים של שוטרים, לגיונרים, נוטרים וקצינים בריטיים. בשיחות עם הלוחמים בארבע עיניים התגלה פן אחר של המלחמה, כשסיפרו על הייאוש והתשישות הפיזית והנפשית. כל אחד חיפש מוצא מהתופת. היו שהצטרפו ללהקת הצ’יזבטרון, אחרים הלכו למטה הפלמ”ח והיו שהחליטו לעסוק בהדרכת טירונים.
מקרב הלוחמים שחזרו להפוגה מהקרבות היו גם בֶּני מרשק שהיה פוליטרוק הפלמ”ח, וישראל כרמי מפקד בכיר בחטיבת הנגב, שנתנו לחברי הקיבוץ סקירה מפורטת על המצב הביטחוני. חברי מפא”י החליטו להחרים את המפגש. כששאלתי למחרת את המדריך שלנו, איש מפא”י, מדוע עשו זאת חבריו לתנועה, הוא השיב בנחרצות: “בני הוא שוויצר ומתרברב”.
הייתי המום.
למען האמת צריך לומר שגם חברי אחדות העבודה בקיבוץ לא היו צמחונים במיוחד. הם ארגנו לנו מפגשים חשאיים מחוץ לקיבוץ וניסו לשטוף לנו את המוח בביקורת קטלנית על בן גוריון ומפא”י, תוך האדרת שמו ופועלו של טבנקין, ראש התנועה. התוצאה הסופית של החתרנות של שני הצדדים היתה פילוג של ההכשרה.
אבל היו גם רגעים של ביחד, של התעלות מעל המחלוקות. למשל, הדאגה העמוקה לגורלה של ירושלים הנצורה. באותה תקופה תפוחי האדמה היו מצרך נדיר, בשל מחסור בפקעות שהובאו מאירלנד. זו הסיבה שהירקן בקיבוץ, אדם מבוגר, גידל ליד הגבעה, על חלקה חולית של כ-20 דונם, תפוחי אדמה. החלקה היתה מטופחת לתפארת ותפוחי האדמה רוססו מדי שבוע במרסס גב נגד מחלת הפיטופטורה, אימתם של המגדלים באותם ימים. מהרכילות במקלחת למדתי שהיבול מיועד לירושלים הנצורה וכי לנו לא תישאר אפילו פקעת אחת למזכרת. ההוצאה מהאדמה של תפוחי האדמה בוצעה במחרשה רתומה לפרד, אך האסיף היה ידני וכל חברי המשק והנוער התנדבו למלאכה. לפנות ערב הופיעו שתי מכוניות משוריינות שלקחו את השקים המלאים לירושלים. אני לא זוכר את שמו של הירקן אבל את פניו הזורחות ואת עיניו הלחות שעקבו אחר המשאיות המתרחקות לכיוון ירושלים לא שכחתי עד היום.
חיי הקיבוץ לא פתרו את בעיית חוסר השוויון הקיים בחברה האנושית. לכאורה היה שוויון כלכלי בין החברים אך חלק מהם, בייחוד בעלי התפקידים במשק ובחוץ, יצרו פרצות מסוכנות והיו להם מכשירי רדיו, ביגוד פרטי, כסף ורכב צמוד.
גם הריבוד החברתי לא נעלם. יוצאי ליטא זלזלו ברוסים, הרוסים ירדו על יוצאי רומניה, אלה צחקו על הגליציאנרים, והחד-גדיא לא פסח על העיראקים. קרקס אמיתי.
בנוסף, התלות בבעלי מקצוע בתוך הקיבוץ יצרה מתחים בין החברים. אם החשמלאי שם עליך עין, הסיכוי שלך לתקן בעיות בחשמל שאף לאפס.
אפליה ונפוטיזם שלטו גם בהנהגת התנועה, והאידיאולוגיה היתה נושא גמיש. המקורבים לצלחת זכו לצ’ופרים, לנסיעות לחו”ל, ללימודים גבוהים ולג’ובים בממשלה ובמפלגה. עולם כמנהגו נוהג.
כחבר קיבוץ, ההזדהות שלי עם האידיאולוגיה הקיבוצית היתה מוחלטת. לא פקפקתי לרגע בחשיבותו של התפקיד החלוצי של הקיבוץ, ובכל תפקיד שמילאתי השקעתי את האנרגיות שלי עד תום. מהצללים פשוט התעלמתי. לא ייחסתי להם משקל במהלך העשייה החלוצית.
המשבר התרחש כאשר ביקשתי לצאת ללימודים בפקולטה לחקלאות. האסיפה דחתה את הבקשה בנימוק שחברים רבים רוצים ללמוד באוניברסיטה והמשק לא יכול לעמוד במעמסה הכספית. גם הצעתי לממן את הלימודים בעצמי על ידי עבודה בירושלים נתקלה בסירוב. החלטתי לעזוב את המשק. העזיבה הובילה לחרם חברתי שהוטל עלי. החברים הכי טובים שלי ניתקו איתי את הקשר, כאילו הייתי מצורע.
התחנה הבאה שלי היתה ניהול תחנת הטרקטורים במושב ביצרון. המושב היה ותיק, מזדקן. המשפחות התקיימו ממשקים קטנים שבקושי הצליחו לפרנס אותן.
באותם ימים ענף הפלחה לא היה מוכר במושבים ואני הייתי אמור לפתור את הבעיה של ההגבלה בהספקת גרעיני מזון לעופות בלול. הממשלה הקציבה מזון ללולים בהתאם לתוצרת המשווקת לתנובה, ולא יותר מכך. ותיקי המושב, שהתקיימו בצמצום רב מהלול, החליטו לפתור את הבעיה על ידי גידול גרעיני מזון לעופות שיוביל לפיתוח של ענף הלול. אני הייתי אמור להיות ספק הגרעינים כדי לעקוף את הפיקוח הממשלתי.
קניתי טרקטורים וזרעתי בכל שדה פנוי שהיה בסביבה. הגרעינים התחילו לזרום למחסן, והוותיקים חגגו. המניה שלי במושב עלתה וזכיתי מהמושב לכל ההטבות האפשריות. קנו לי ג`יפ – הרכב היחיד בכל המושב, ובמקום הצריף המט לנפול שבו גרתי קיבלתי בית. גם המשכורת שלי עלתה.
צרות העין והקנאה של המושבניקים לא איחרה לבוא.
כולם היו מפאיניקים, אבל הרקע המפלגתי המשותף לא מנע תחרות בין המשקים והטלת סטיגמות, שהיו הגורמים העיקריים לאיבה התהומית בין החברים.
לכל משפחה היה תיוג. “רמאים” הם אלה שנתפסו מוהלים במים את החלב שמכרו. “שותפים לדבר עבירה” היו אלה שהשכירו חדרים לנופש. “משתמטים” היו המשפחות שבהן הבן לא הלך לצבא.
כלפי כולם היו נחמדים, במיוחד אלה שציפו לטובות הנאה. למשל, משפחה שקיוותה שהתפקיד שלי יעבור לבן, או אחרים שחשבו שאני מועמד ראוי לבתם שהגיעה לפרקה.
היו גם נקודות אור בחיי המושב. מוסד המשפחה היה איתן, שלא כמו ההפקרות בקיבוץ. מוסר העבודה היה גבוה, ובעונה הבוערת עבדו מהזריחה עד השקיעה. גם זה היה שונה מהקיבוץ. חלק מהחברים בקיבוץ עבדו לפי השעון ולא היה איכפת להם מה קורה בקיבוץ.
בני המושב התנדבו לשרת ביחידות מובחרות, חלקם היו טייסים מצטיינים. מבחינה זו הם היו דומים לבני הקיבוצים באותה תקופה. מספר הנופלים במלחמות מקרב בני המושבים היה גבוה, וביניהם עלם חמודות, עמיקם ריכלין ז”ל, שהכרתי מקרוב. מותו גרם לי צער רב.
התפקיד שבא אחרי המושב היה מנהל ביצוע בתחנת הטרקטורים האזורית במושב בית הגדי בנגב. נשארו לי חמישה חודשים לתחילת הלימודים בירושלים וניצלתי אותם כדי להרוויח עוד קצת כסף. רוב הזמן המנהל לא היה בשטח וכל המטלות נפלו עלי. עבדתי כמו מטורף. חרשנו את כל הנגב. הכנו את האדמה לכרמים ולמטעים וחרשנו אותה בעומק של 45 ס”מ. באותם ימים החריש העמוק היה אמצעי חשוב במלחמה נגד היבלית שחגגה בשדות הנגב.
החריש נעשה בטרקטורים שהמדינה קנתה מגרמניה בכספי הפיצויים, אבל הם לא התאימו לתנאי הארץ. הקירור שלהם היה מבוסס על אוויר, ובחום המדברי הם התקלקלו כל הזמן. ההספקים שלנו היו אפסיים. למזלי היו בין העולים החדשים כמה מכונאים מעולים שהצליחו בכל פעם לתקן את הטרקטורים ולהציל את המצב.
בבית הגדי פגשתי לראשונה את יוצאי ג’רבה, אי בתוניס.
יום אחד התבקשתי על ידי הרב של המושב להגיע לביתו. ידעתי שכל חברי המושב מעריצים אותו ומקבלים את דבריו ללא עוררין. את פני קיבלה בתו של הרב. היא היתה נערה יפת תואר. לאחר שהמתנתי קצת עד שהרב יגמור להתפלל, היא הכניסה אותי לחדרו. היה זה חדר קטן דחוס בספרים. הוא הסתכל עלי במבט חמור ואמר לי: “אנחנו, אנשי ג’רבה, קנאים מאוד. אנחנו לא מסכימים שבשבת תיכנס למושב ברכב”. אמרתי לו שאין שילוט ואני חדש כאן, אבל זה לא עניין אותו. “יהודי לא צריך שילוט כדי לשמור על השבת”, הוא פסק.
החל מאותו יום לא נכנסתי יותר עם הרכב בשבת, אבל עקבתי אחרי בתו היפהפייה של הרב. כדי לסייע בכלכלת הבית היא עבדה בקיבוץ סעד הסמוך למושב. ידידים מהמושב סיפרו לי שהיא מיועדת לעילוי ממשפחת אבו חצירה ושכדאי לי לרדת מהעניין, אבל לא הצלחתי להקשיב לקול ההיגיון ובבקרים הייתי עוקב אחריה מחלון חדרי בתקווה שתעיף מבט לעברי. זה לא קרה. היא התחתנה.
באותה תקופה היישובים החדשים בנגב היו במצב כלכלי קשה ביותר. לא היו מקורות פרנסה ורוב המתיישבים עבדו בעבודות יזומות בקק”ל, במע”ץ ובקיבוצים. רק משהעזו המתיישבים לפתח יוזמות עצמאיות, בניגוד למדיניות הסוכנות, החלו להופיע ניצנים של הצלחה. בדיעבד ידוע היום שתכנון המושבים היה לקוי וכי לא ניתן לקיים משק על חלקות קטנות ובתכנון ייצור המוכתב מלמעלה. מי ששרד במושבים ובעיירות הפיתוח ראוי לכל השבחים והכבוד. חבל שאין לתקופה הזו תיעוד וביטוי נאות בספרות.
בסתיו תשט”ו התחלתי ללמוד בירושלים. הייתי ברקיע השביעי. לגור בירושלים, ללמוד באוניברסיטה ולהכיר אנשים חדשים, זה היה עולם ומלואו עבורי. שכרתי חדר בקריית משה וסוף סוף היתה לי קורת גג משלי. למזלי, בעלת הבית ובנה שהו רוב הזמן אצל הוריה ואני הייתי לבד בדירה. האופוריה צנחה במהרה כאשר התחילו להתגלות החורים בהשכלתי. מעולם לא למדתי פיזיקה. גם אנגלית לא או חשבון ברמה גבוהה. בפיזיקה הציל אותי מורה מופלא, פרופסור, ובזכותו קיבלתי ציון טוב במבחן הסופי. המלאך הגואל בחשבון היתה חברתי שלמדה בתיכון בקריית חיים. באנגלית הייתי כישלון מוחלט. לא ידעתי כלום. קיבלתי שיעורים פרטיים אצל מורה מבוגרת שהתגוררה בנחלאות. אני לא זוכר את שמה אבל דמותה האצילית מלווה אותי עד היום. היא גרה עם בעלה הנכה בדירת חדר, מבריקה מניקיון ומאווררת תמיד. היא נראתה לי כמו נערה מזדקנת. הגיל רק צבע את שיערה בלבן. היא התחילה איתי מאפס. בסבלנות אין קץ, מלווה תמיד בחיוך רך, היא קידמה אותי בתוך שנה למצב שאפשר לי לקרוא ולהבין טקסט מדעי באנגלית. התגמול לא איחר לבוא. קיבלתי את ה-100 הראשון שלי אצל פרופסור ברגמן בביוכימיה.
לאט לאט התחלתי להכיר את הירושלמים. בשוק, במכולת, באוטובוס ובעיקר במילואים כשצורפתי ליחידת הסיור של חטיבת ירושלים. חברי היחידה היו טיפוסים מיוחדים. ידידותיים מאוד וחייכנים אבל שומרים בקנאות על הקודים הירושלמים, שבעיני זר תורגמו לתחמנות, בדלנות ולזיק של גזענות. הם היו אומנים בהתחמקות ממטלות הצבא ואי אפשר היה לתפוס אותם על חם. אלה היו העמך של ירושלים. לעומתם, יוצאי רחביה והסביבה היו שחצנים, נסיכי ירושלים. לא כללתי בין הירושלמים את החרדים שאתם לא היה לי שום מגע. בעיני הם היו כמו מפלנטה אחרת.
בשנות החמישים ירושלים היתה עיר חצויה ופרובינציאלית ולא היו בה מקומות של בילוי ותרבות. ואולם בתחום אחד היא הרשימה אותי. בפעילות המוזיקלית שלה. הכרתי פסנתרן שהכניס אותי לכל המופעים והסכים שאתלווה אליו לחזרות. התאהבתי בפרוקופייב, התפעלתי מסיבליוס והוקסמתי ממהלר, וזאת מבלי שהיה לי רקע מוקדם בתחום הזה. האמת היא שבקיבוץ היה ניסיון של מחלקת התרבות של ההסתדרות לתרבת אותנו ובכל שבוע היא שלחה לנו תקליטים של מוזיקה קלאסית. מי שהיה ממונה על כך היה עזריה, שניגן פעם בקלרנית. תחילה היה נותן הסבר קצר על היצירה, ואז השמיע אותה לפנינו. פעם החלטתי להחליף את סדר התקליטים שהכין עזריה, כדי שההסבר שלו לא יתאים ליצירה. להפתעתי אף אחד לא שם לב לכך. כך התברר לי שהמוזיקולוג שלנו פשוט מתרגם מאנגלית את הכתוב מאחורי עטיפת התקליט.
אבל בירושלים, בבגרותי, זה היה אחרת. הייתי מנצל את ההזדמנות שבעלת הבית לא היתה בדירה כדי להשמיע בעוצמה את תכנית הרדיו “מוזיקה קלסית כבקשתך”. עד שיום אחד השכנים התלונן בפני בעלת הבית ש”לא מספיק שבחורות מבקרות כל הזמן את הסטודנט שלך, הוא גם משגע אותנו עם קלויסטר מיוזיק” (מוזיקה כנסייתית).
הדבר הראשון שקניתי בארצות הברית היה מערכת סטריאו של Fisher, שהיתה ידועה באיכותה המושלמת.
“זה נהדר”, אמרתי לאשתי בהתלהבות כשהיינו בחנות, “אפשר ליהנות כאן מטווח רחב של צלילים”.
היא חייכה אלי. “יפה, אבל אולי כדאי שתיגש קודם לבדוק את טווח השמיעה שלך?”
בבדיקת השמיעה התברר לי ששתי המלחמות שעברתי מחקו לי חמישים אחוז מיכולת השמיעה.
למרות זאת קנינו את המערכת ואין יום שעובר מבלי שאיהנה מהמוזיקה האהובה עלי.
בשבתות ובחגים חרשתי ביסודיות את ירושלים והסביבה. הייתי בכל פינות החמד, במערות ובנקיקים. ההזדמנות לחקור כל מקום ניתנה לי בעיקר בחופשת הקיץ, כשעבדתי במחלקת התברואה של העירייה. היה עלי למלא סקר על פחי האשפה בעיר. התעודה שצוידתי בה מטעם העירייה אפשרה לי לשוטט בכנסיות ובמנזרים – מקומות שלא יכולתי להיכנס אליהם לולא התפקיד. הביקורים במקומות האלה היו עבורי כמו נסיעה לחו”ל, כאילו הייתי ביוון, בצרפת או ברוסיה.
החגיגה הירושלמית הסתיימה כאשר עברתי ללמוד ברחובות.
הפקולטה לחקלאות ומכון וויצמן הפיחו ברחובות חיים חדשים. רחובות דאז היתה מושבה רדומה, טובלת בצמחיה ירוקה, בנויה מבתים שרובם חד-קומתיים ומוקפת פרדסים. בגלל הלחות הגבוהה ואדמת החמרה הצמחים חגגו והנוף היה פסטורלי ושקט.
כאן הכרתי את אשתי שגדלה בנוף הזה וספגה את הרוגע והשלווה של רחובות. אופייה היה ניגוד מוחלט לאופי המתפרץ והתוסס שלי. בצדק היא מכנה אותי “הר געש”, ואני קורא לה “לה ג’וקונדה מרחובות”, כי החיוך המבויש והמקסים שלה מזכיר לי את המונליזה של דה-וינצ’י.
אנחנו חיים ביחד כבר יותר מחמישים שנה, באהבה וברעות. הקמנו בית, גידלנו ילדים, ובהתחשב בגילנו המתקדם אנחנו מתפקדים כלל לא רע. המשפחה מציפה אותי באושר שלא הכרתי. אחרי כל התהפוכות והטלטולים בחיי מצאתי אהבה של חסד ואמת.
עברנו יחד את כל שלבי ההתפתחות של משפחה: לידה, מחלות ילדים, מרידות של גיל הטיפש עשרה, מלחמות ואובדן ההורים. התמיכה ההדדית מנעה זעזועים קשים ובלמה את העקה ואת עוצמת הפגיעות.
הקשר העמוק בינינו נשמר גם בימי הזיקנה, וזאת על אף השינויים שחלו בנו, הגופניים והנפשיים. לפעמים אני חש שהאהבה בינינו, שהתגברה עם השנים, כל כך חזקה עד שהכאבים והמחושים של אשתי מקרינים עלי ואני חש על בשרי את הכאב הגופני והנפשי שלה.
הסיפוק והאושר בימי הזיקנה הם אחרים ואינם דומים לאלה שהיו בעבר, אבל מרכיבי הליבה של האהבה שלנו נשארו ללא פגם. הציפיות לרגעי האור הולכות ומצטמצמות ואנו מודעים לבלתי נמנע, אבל כל זמן שאני קם בבוקר וזוגתי נושמת לידי, אני מודה לבורא עולם על שהעניק לנו עוד יום מאושר.