הגעתי כבר לגיל מתקדם ולפעמים נדמה לי שאני מדלג מבלי משים על פרשיות בחיי הראויות להיזכר, פרשיות שבהן סכנת המוות ליוותה אותי כצל, ומולה, בדרך שאינה מובנת, גברה ההישרדות שלי.

התקופה היתה סוף המנדט הבריטי, אז העונש על נשיאת נשק לא חוקי היה מוות בגרדום. עבדנו אז בקציר תלתן שנועד לרפת בקיבוץ, בשדה ליד גשר הרכבת מעל הירקון.

לאחר שקצרנו את התלתן בחרמש אספנו אותו לערמות שאפשרו העמסה קלה על עגלת סוסים. אני עבדתי באיסוף בעזרת קלשון, כאשר הגיע לביקור שומר השדות שלנו. הוא היה רכוב על סוסתו, ובחגורתו אקדח “מאוזר” גרמני. הוא שתה קצת מים מהג`רה, אכל תפוז ועמד לעלות על האוכף, כשלפתע הופיע על גשר הרכבת סיור של חיל הצנחנים הבריטי, כלניות.

הסיור התקדם לעברנו. השומר מיהר להיפטר מהנשק. הוא פתח את אבזם החגורה והיא נפלה עם האקדח במרחק כמה מטרים ממני, ואז עלה על סוסתו והתקדם לכיוון החיילים.

מיד התחלתי לערום תלתן על האקדח עד שכיסיתי אותו. הלב שלי דפק בחזה בטורים משוגעים וזיעה הציפה את גופי.

הרמתי את הראש. הקצין הבריטי בדק את הרישיון שלנו על הרובה שהיה איתנו בשדה. תהיתי אם הוא הבחין במתרחש ואם שם לב לכך שערמת התלתן שמכסה את האקדח של השומר אינה ממוקמת בשורה של שאר הערמות. אלה היו רגעי חרדה איומים. חשתי מחנק בגרון ופחדתי שאתעלף.

הרגעים חלפו לאט ואני מאובן, מחכה לנס שיציל את חיי. המחשבות התרוצצו במוח. ניסיתי להיזכר אם אנשי מחתרת מתחת לגיל שמונה עשרה נתלו.

פתאום אני מרגיש חיבוק מאחור. מאיר, מנהל המספוא, נותן לי נשיקה על הראש: “כל הכבוד יעקי!”

ניצלתי.

מקרה אחר התרחש עם פרוץ מלחמת השחרור, כאשר הצבא העיראקי יושב בראש העין, במבצר אנטיפטרוס. נֵזְלֵה (ליד מקורות הירקון) היתה אז מבוצרת וכללה, חוץ מחברי גבעת השלושה, פלוגת חי”ש בפיקודו של יצחק מודעי (לימים, שר אוצר בממשלת ישראל).

באותה תקופה העבודה במספוא נפסקה בגלל קירבתם של השדות לעמדות העיראקים, ועברתי לעבוד בעישוב מטע הבננות.

לפתע התחילה הפגזה כבדה על נֵזְלֵה. התחלתי לרוץ בכל כוחי לכיוון המרכז המבוצר, עד שתפסתי את מקומי בעמדה המזרחית. התקרבתי לגדרות המתחם. לפתע נשמע פיצוץ קרוב של פצצת מרגמה. הפצצה התפוצצה כעשרה מטרים לפני. מעוצמת הפיצוץ עפתי אחורנית ונפלתי על הגב. חשתי כאבים עזים באוזניים ובחזה. גופי התכסה ברגבי אפר. מיששתי את גופי אך לא גיליתי דם. למרות הערפול בראש והזמזום באוזניים, התחלתי לזחול לכיוון ערוץ קטן ששימש מסתור מפני ההפגזה, ושם המתנתי.

יצאתי שלם מאותו פיצוץ, פרט לפגיעה בלתי הפיכה בכושר השמיעה שלי. הסובלת העיקרית מפגם זה היא אשתי. “למה אתה צועק?” שואלים אותי תמיד הסובבים אותי. בזכות הפגם הזה זכיתי לתואר “שרייער” (צעקן באידיש).

תקרית אחרת בה כמעט קיפחתי את חיי, התרחשה בבריכת האגירה של מי הירקון. בקיץ, נהגנו לקפוץ לבריכה אחרי העבודה, לצנן את הגוף ולעשות כיף.

יום אחד אני יוצא מהמים ופתאום אני שומע שמישהו צועק “הצילו, הצילו”. זה היה בחור שהחל לטבוע.

ללא היסוס קפצתי למים והתחלתי לחתור בכל כוחי לכיוון הטובע. כשהגעתי אליו ראשו כבר היה מתחת למים. אחזתי בציצית ראשו וניסיתי למשוך אותו למעלה מעל פני המים. לפתע הרגשתי לפיתה חזקה ברגל. זו היתה ידו של הבחור, שאחז ברגלי. הרגשתי שאני נמשך למטה, למעמקים. ניסיתי בכל כוחותי להשתחרר אבל הבחור היה חזק ממני. זכור לי שראיתי שלל צבעים בכל צבעי הקשת ושלווה השתלטה עלי. קלטתי שאני אבוד. ואז, בכוח אדיר שגייסתי מתוכי, שחררתי את הרגל מהלפיתה וזינקתי כלפי מעלה. בנשימה גואלת בלעתי את כל אוויר העולם.

הוציאו אותי מהבריכה חצי מעולף, וגם את הבחור. החברים טלטלו אותי עם הראש כלפי מטה כדי לנקז את המים מהריאות. ניצלתי. גם הבחור, אחרי טיפול בבלינסון, חזר לאיתנו.

חלפו כמה שנים, אני חבר בבית גוברין, ממלא את התורנות שלי בשמירת הרפת בשעות הערב, בזמן שהחברים אוכלים בחדר האוכל. בחוץ חושך מצרים, אבל הרפת שבקצה המשק היתה מוארת.

השותף שלי לשמירה נשכב על חבילות החציר ונרדם.

אני הייתי לקראת בחינת בגרות אקסטרנית ורציתי לנצל את הזמן לפיתרון תרגילים בחשבון. ישבתי בין חבילות החציר כאשר הסטן מונח על הברכיים, ומדי פעם הרמתי את ראשי לסקור את הסביבה. הכל היה שקט ורגוע. רק געיית הפרות ונחירות החבר הפריעו לשלוות הערב.

לפתע הרגשתי שמשהו מתרחש ברפת. הרמתי את הראש. בפתח עמד אדם. הוא היה גבוה ולא מגולח. בשבריר של שנייה הבנתי שמולי עומד ערבי. הרמתי את הסטן ויריתי. לתדהמתי הכלי לא ירה. היה בו מעצור. משכתי את הרובה של השותף ופתחתי באש לכיוון הדמות. הוא נעלם.

אין לי ספק שניצלנו בנס. לפי העקבות, בפריצה השתתפו שלושה ערבים. אם הם היו באים דרך חלונות הרפת, הם יכלו לחסל אותנו באבן.

הזמן חלף. מלחמת ששת הימים פרצה. אני איש סיירת אוגדת שרון. בליל הקרב על מתחם אום-כתף, קיבלנו פקודה לאבטח את האגף השמאלי לכיוון הרכסים. בגלל החושך, ג`יפים נפלו לתוך מחפורות ריקות של טנקים ואנחנו ניסינו לחלץ אותם. לפתע ניתכה עלינו הפגזה כבדה. כנראה תצפית קדמית גילתה את תנועתנו. ההפגזה תפסה אותנו בירידה תלולה מגבעה, רכובים על קומנדקר דאבל בקאקס עם 15 לוחמים. הנהג שלי, בחור צעיר שהיה נהג אגד במקצועו, נתקף חרדה וקפץ מהרכב.

הקומנדקר הכבד נותר ללא נהג. הרכב החל לצבור תאוצה. חשנו חסרי אונים. ראינו את המוות בעיניים.

הייתי חייב לעשות משהו. אחזתי בהגה וגררתי את עצמי למושב הנהג, ואז, בכל הכוח, לחצתי על המעצור. הקומנדקר החל להחליק כשגלגליו נעולים. לבסוף, כעבור כעשרים מטרים הוא סוף סוף נעצר. החיילים וכל הציוד בקומנדקר עפו קדימה ונעצרו על ידי משענות הכיסאות והחלון הקדמי.

חמישה חיילים נחבלו אך נותרו בחיים. בפעם הראשונה בחיי שמעתי את ברכת הגומל מפי החייל הדתי היחיד שהיה בצוות.

בלילה השני של המלחמה הגענו לצומת אבו עגיילה. היינו מותשים, אחרי 48 שעות ללא שינה. התמקמנו על אחד המוצבים הכבושים ונשכבנו לישון. היה קר וחיפשתי משהו להתכסות בו. בשטח היו פזורים שרידי מכוניות שרופות, ציוד ונשק מכל הסוגים. מצאתי שאריות של רשת הסוואה מצרית, התכסיתי בה וצללתי לתוך שינה עמוקה.

התעוררתי עם אור ראשון. לקחתי את העוזי והתרחקתי מחברי שעדיין ישנו, מחפש שוחה ומתחיל להטיל בה את מימי.

כמו בחלום בלהות, לפתע התחילו לצאת מהשוחה עשרות חיילים וקצינים מצרים, ידיהם למעלה כאות לכניעה. הם נראו מפוחדים. הייתי מבועת עד מוות.

“לשכב על הארץ! לִיל-אָרְד!” פקדתי עליהם וסימנתי על האדמה.

אחד מהם דיבר עברית. “לא לירות”, הוא ביקש, “רחמים. יש לנו משפחות. לא רוצים מלחמה אנחנו”.

אחד השומרים שמע את הצעקות ובא לעזרתי.

מהתחקיר התברר שהשוחה היתה פתח של בונקר שהיה מפקדה של גדוד מצרי. המפקדים שלי כעסו שלא חיסלתי את הערבים ונאלצנו לקחת אותם כשבויים. באותה תקופה עדיין לא היו סידורים לשבויים.

עד עצם היום אני לא מבין למה החיילים המצרים לא התנפלו עלי. הרי הם יכלו לחסל אותי במכות.

אבל העיקר שמשפחה אחת בישראל וכשלושים משפחות במצרים ניצלו משכול.

ובאיחור של 40 שנה אסיים בברכת הגומל: ברוך אתה ה` אלוהינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב.