את הפוסט-דוקטורט שלי עשיתי במכון מחקר שבאוניברסיטת פרדו, אינדיאנה.

בפרדו גם גיליתי שיש אנטישמיות בארצות הברית.

המחקר שלי עלה יפה והניב שפע של פרסומים ושני פטנטים, את אחד מהם רשם על שמו הפרופסור שניהל את מכון המחקר. בעצת אשתי החכמה, לא רבתי אתו על כך.

הפרופסור, בנו של חוואי עני מטנסי, אהב שלושה דברים: כסף, שתייה ונשים. כשבא לביקור בארץ הקודש, ארגנתי לו אירוח מעולה ורכב צמוד לטיולים בארץ.

“אתה יודע”, הוא אמר, “גם האיטלקי אירח אותי יפה. הוא אפילו שלח דוגמנית צמרת לחדר שלי במלון”.

הסברתי לו בעדינות שאני לא יכול לספק שירותים כאלה, ושיפנה לפקיד הקבלה של המלון.

“אין צורך”, הוא צחק. “כבר יש לי בקולקציה כמה יהודיות מניו יורק. למען האמת לא התרשמתי מהן במיוחד”.

המעבדה שבה עבדתי היתה גלריה אנושית של חוקרים מפולין, איטליה, הודו, קנדה, אירלנד, ארצות הברית וישראל. על כל אחד מהם אפשר לכתוב סיפור.

אני זוכר את הכנס הראשון שהשתתפתי בו. היה עלי להרצות בפני קהל גדול על המחקר שלי. החוקר הקנדי שעבד איתי הבחין בהתרגשותי.  “רואים שאתה לחוץ”, הוא אמר, “אבל אין לך מה לדאוג, Jake. מכל מאות החוקרים והפרופסורים המפורסמים שיש כאן באולם, רק אחד יכול להפנות אליך שאלה רצינית ואולי להביך אותך, אבל הוא לא יפנה אליך”.

“מדוע?” שאלתי.

“כי אתה יהודי כמוהו”, הוא השיב בחיוך ממזרי.

הוא התכוון לפרופסור היהודי היחיד במכון המחקר שלנו, חוקר מבריק.

אוניברסיטת פרדו היתה מעוז השמרנות. הדבר התבטא באפליה בקבלת סטודנטים יהודים וכושים. כדי להתקבל לשם שינה הפרופסור את שם משפחתו לשם אמריקאי מובהק. הרבה פרופסורים יהודים שינו את שמם והסתירו את יהדותם.

חוקר נוסף שעבד במעבדה היה יאן קנבוס, ביוכימאי מפולין.

באחד החגים האמריקניים הגעתי למעבדה בערב כדי להשלים ניסוי במעבדה. ידעתי שכולם בחופשה וחשבתי שלא אמצא שם אף אחד. להפתעתי, קנבוס היה שם. כמוני, הוא החליט לנצל את החג לעבודה. אחרי עבודה של כמה שעות נסענו לביתו כדי לשתות ביחד קפה. יאן עישן ושתק.

לפתע הוא פנה אלי. “Jake, אתה יודע שאמי היתה יהודייה? לפי הדת שלכם אני יהודי”.

זה היה מידע מפתיע. רציתי לשמוע עוד.

“לפני שאני מספר לך, אני מבקש שתבטיח לי שלא תספר לאף אחד. אף אחד כאן לא יודע”.

“אני מבטיח”.

“אבי היה רופא מנתח בפולין. בזמן המלחמה הוא שיחזר בניתוח את הערלה שהוסרה בברית מילה, וכך הציל יהודים רבים מהשמדה. הוא אחד מחסידי העולם ויש עץ על שמו ביד ושם. בתום המלחמה, היהודים שאבי הציל היגרו לאמריקה. כמחווה לאבי הם התארגנו והזמינו אותו לביקור אצלם. ואז הם שאלו אותו מה ירצה שיעשו עבורו, כאות תודה על מה שעשה למענם. ‘אנחנו יכולים לארגן לך פנסיה לכל החיים, טיול סביב העולם, כסף, מכונית. רק תגיד’, הם אמרו לו. אבא ביקש רק דבר אחד: שיארגנו לבנו, לי, מלגה ללימודים באחת האוניברסיטאות, כדי שאוכל להשלים את הדוקטורט. כך הגעתי לקליפורניה, ועכשיו לפרדו, כדי לעשות פוסט-דוקטורט”.

הסיפור של יאן היה אמיתי. כשחזרתי לארץ ביקרתי ביד-ושם וראיתי את שמו של אביו מופיע ברשימת חסידי אומות העולם.

זכור לי מקרה אחר. באחד מימי החופשה של בתי הספר בארצות הברית הופיע במעבדה נער צנום ושתקן, תיכוניסט מניו יורק. כתלמיד מצטיין הוא זכה לקבל מלגה ולעבוד בחופשת הקיץ במעבדת מחקר. הנער עבד בהדרכת הפרופסור. עם הזמן שמעתי שהוא נחשב לעילוי. הוא היה טיפוס שתקן. בהפסקת הקפה הוא נהג לקרוא בספר ולהתבודד. מעולם לא דיבר איתי ואף פעם לא השתתף בוויכוחים הסוערים שניהלנו על פוליטיקה ומדע.

יום אחד, כששתיתי קפה, הבחנתי בכותרת של הספר שהוא היה שקוע בקריאתו. הספר נקרא “יוספוס פלויוס, מלחמות היהודים”.

כעבור כמה ימים ניגשה אלי לידיה, ביוכימית מפולין.

“Jake, אתה יכול להיות גאה בבן דתך”, היא אמרה עליו. “הוא גאון של ממש. חבל שההוז`רים (כינוי לתושבי אינדיאנה) לא סובלים יהודים ומריחים אותם מרחוק”.

האנטישמיות של לידיה היתה גלויה, בלי הסוואה והתחכמויות, כמיטב המסורת הפולנית.

“את טועה לידיה”, השבתי לה. “ההוז`רים אינם מסוגלים להריח יהודים”.

“מדוע?”

“בגלל הסירחון של דירי החזירים באינדיאנה”.

בתום מסיבת הפרידה שערכו עבורי חוקרי המעבדה, כאשר כל המשתתפים כבר עזבו, ניגש אלי העילוי. הוא חייך אלי ולחץ את ידי בחום.

ואז אמר בעברית “שלום”.